אמהות מסביב לעולם: הכירו את קרן מניו זילנד

5 עובדות שאני יודעת על ניו זילנד.

  1. צילמו בה את טרילוגיית שר הטבעות.
  2. מתגוררים בה יותר כבשים מבני אדם (ושהכבשים מפליצות גזים הגורמים להגדלת החור באוזון).
  3. שבין הניו זילנדים לאוסטרלים קיימים חילוקי דעות קשים באיזו מדינה מהשתיים המציאו את הפבלובה.
  4. הציפור הלאומית היא קיווי כי היא דומה לפרי – ולכן הניו זילנדים מציגים את עצמם כ-Kiwi's.
  5. יש לה נופי פרא משגעים ואני חולמת על טיול בניו זילנד בעתיד.

5 עובדות וזהו.

אז תארו לכן את שמחתי שחברתי לבלוגספירה, נעמה אורבך מהבלוג "סימני דרך" שידכה אותי לחברתה קרן סגל, המתגוררת בדֶנִידִין, ניו זילנד, עם בן זוגה דני ושתי בנותיה, תמר (8) ויסמין (5), שהסכימה שאראיינה למדור "אמהות מסביב לעולם" בכל הקשור להורות, אמהות וגידול ילדים שם. תודה לך נעמה ותודה לך קרן שהסכמת!

קרן_משפחה
קרן והמשפחה

מזמינה אתכן כתמיד, לעשות לעצמכן כוס קפה (או במקרה שלנו, תה אנגלי, בהיות ניו זילנד חברה בחבר העמים הבריטי המכיר במלכה אליזבת' כעומדת בראשה), משהו מתוק ליד (רק לא פבלובה) –ולטוס איתי לצדו השני של העולם, וללמוד קצת על החיים בניו זילנד מפיה של אמא המתגוררת שם.

וכרגיל, תזכורת קטנה לפני שצוללים. כמו בראיונות הקודמים, מידי פעם אוסיף תובנות והערות משלי. אלו יצוינו באמצעות ראשי התיבות של הבלוג – PSL.

קצת על קרן:

נולדתי בירושלים וגדלתי בעיר העתיקה, מקום מיוחד (ומורכב) לגדול בו והמשכתי להתגורר בה גם בבגרותי. כשהייתי בת 10 נסעתי עם משפחתי לפוסט דוקטורט של אבי באנגליה, מה שזכורה כחוויה מאוד משמעותית עבורי. נחשפתי לבית ספר שהתנהל באופן מאוד שונה ממה שהייתי רגילה לו בארץ – המורים היו יותר רגועים, ויותר פנויים לתלמידים, הייתה הרבה עבודה עצמאית ודגש על יצירה ואומנויות. בעיקר, חוויתי במשך שנה אחת ילדות כמו שהיא יכולה להיות במקום אחר, שיש בו פחות מתחים קיומיים כמו בארץ, ומנגד, הרבה יותר אפשרויות מבחינת תרבות פנאי. בנוסף, אמי לא עבדה באותה השנה, מה שתרם והוסיף לחוויה החיובית ואני זוכרת כמה כיף היה לי שאמי הייתה בבית ולא הייתה צריכה לתמרן בין מחויבויות של עבודה לאמהות.

אמנם, נסעתי רק לשנה, אך החזרה לארץ מאנגליה לא היתה פשוטה לי כלל. הרגשתי לא כל כך שייכת. לא אהבתי את הלימודים בבית הספר. היו דברים שהיו לי מעניינים, אבל לא הרגשתי שום קשר רגשי לרוב המורים/ות שלי, ובעיני זה מפתח חשוב ללמידה. בנוסף, הלימודים נראו לי חסרי מעוף, והחיים בעיר העתיקה בירושלים היו מאוד שונים מאשר אלה שלצד נחל קטן באוקספורד. לשמחתי, פגשתי חברות חדשות בשכונה שלי שהפכו לחברות חיים, ושההתבגרות לצידן הייתה ועודנה מתנה ענקית בחיי.

כשבגרתי בחרתי ללמוד פסיכולוגיה  ואחר כך למדתי גם  סוציולוגיה. עבדתי בהרבה דברים, אבל בעיקר לימדתי והנחתי קבוצות דיאלוג בין יהודים לפלסטינים. נשארתי לגור בירושלים, ושם גם הקמתי את משפחתי. לפני כארבע שנים הזדמנה לבן זוגי האפשרות להמשיך ללימודי דוקטורט בניו זילנד, ושמחנו על האפשרות לשינוי וכך עברנו לכאן. לא ידעתי עוד במה אעסוק כשהגענו (היום, אני דוקטורנטית לפסיכולוגיה), אבל שמחתי על הזמן עם הבנות בבית, שעזר לכולנו להתרגל למקום החדש. הדבר היחידי שידעתי לגבי ניו זילנד לפני שהגענו לכאן הוא שאהבתי מאז גיל ההתבגרות את השיר של דליה רביקוביץ' "שני איים ל ניו זילנד".

פנגווינים-צהובי-עיניים
פנגווינים צהובי עיניים שאפשר לפגוש בניו זילנד

אלו החוויות, התובנות והמחשבות של קרן על הורות וגידול ילדים בניו זילנד.

על ללדת בבית את בתך 

את שתי הבנות ילדתי בארץ ועם שתיהן היו לי לידות נפלאות. קודם כל, מאוד נהניתי מההריונות. זו הייתה חוויה מדהימה בעיני, שאפשרה הרבה חיבור לגוף וליכולת שלנו, הנשים, לצור חיים חדשים. אבל גם הריון מצריך הרבה מפגש עם המערכת הרפואית, ויש גם אי ודאות, ודברים מלחיצים, אז לא הכל היה תמיד קל וכיפי. התכוננתי היטב ללידות שלי וידעתי בדיוק איך אני רוצה ללדת. כשהייתי ילדה ראיתי את הכלבה שלי ממליטה פעמיים, וזכרון ההמלטות שלה היה משמעותי עבורי. היא התכנסה בתוך עצמה, חיפשה מקום חשוך ושקט, ומשם בעצם ידעה מה לעשות. הזיכרון הזה של ההמלטות שלה, עזר לי בהכנה שלי ובאופן שבו דמיינתי שהלידות שלי תהיינה. למזלי הדברים גם הסתדרו כמו שרציתי. ילדתי את בתי הבכורה במרכז ללידה טבעית בתל השומר, ואת בתי הצעירה ילדתי בבית. למיטב ידיעתי, בניו זילנד קיימת אפשרות הבחירה לאישה היכן ללדת – בבית חולים או בבית (PSL: וזאת בניגוד גמור לישראל, אשר משרד הבריאות מקשה על אלו המבקשות ללדת במרכז לידה טבעי או בבית וישנם תנאים מאוד מסוימים אשר היולדת צריכה למלא בכדי שיתאפשר לה ללדת בבית כגון אישה בריאה עם היריון תקין שמתגוררת במרחק של עד חצי שעה מבית חולים ויש בבניינה מעלית. כמו כן, נשים ישראליות הבוחרות ללדת בביתן אינן זכאיות למימון הלידה אלא למענק לידה בלבד). אני, למזלי, יכולתי לגייס ללידה הן במרכז לידה טבעי והן ללידה בבית עם מיילדת פרטית, את הכסף, אך בניו זילנד אלו ממומנים על ידי המדינה (PSL: כמו בניו זילנד גם בבריטניה מממנים לידות בית כפי שלמדתי כשראיינתי את דונה מסקוטלנד שגם היא ילדה את שני בניה בביתה).

דבר נוסף שהיה חסר לי מאוד בארץ, וכאן הוא מובן מאליו זו תמיכה וליווי של הזוג. מכיוון שלא מלמדים אותנו איך להיות אמהות, אנחנו צריכות ללמוד את הכל בעצמנו, או לשמוע הרבה מאוד עצות מנשים אחרות, שלא תמיד מתאימות לנו. ולי באופן אישי לקח לי הרבה זמן לפתח את "העצמי" שלי בתור אמא. בניו זילנד, כבר בתחילת ההיריון בוחרים מיילדת שמלווה את המשפחה לאורך ההיריון עד כמה שבועות אחרי הלידה. הגישה הרפואית בניו זילנד היא מאוד מניעתית, ולכן, המיילדת המלווה אחראית על מעקב ההריון באופן כללי, וגם על הבדיקות במהלך ההריון, פרט לאלה שרק רופאה יכולה לעשות. כך שלמעשה, היא הדמות המשמעותית עבור בני הזוג לאורך כל ההריון, הלידה, וההתרגלות לילד/ה חדש/ה.

על ההחלטה לא לשלוח את הבנות לגן עד גיל מאוחר

אחרי שבתי הבכורה נולדה הבנתי שמבחינתי החיים השתנו בצורה שלא ניתן להחזיר אותם להיות כפי שהם היו. גיליתי שלהיות אמא זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, ואפילו שיש והיו המון רגעים קשים, משעממים, מתסכלים, הרגשתי שאני לא רוצה לעבוד ולשלם כדי שמישהו/מישהי אחרת ייהנו מלבלות עם הבת שלי, ורציתי שאני אהיה זו שתזכה להיות איתה כמה שיותר. ידעתי שאני מאוד רוצה להישאר איתה בבית עד גיל שארגיש שהיא בשלה להיפרד ממני ולצאת למסגרת מחוץ לבית. היה לזה, כמובן, מחיר כלכלי מאוד גדול, ואני מאושרת שבן הזוג שלי ראה את הדברים בדיוק כמוני, והיה ברור לנו כהורים שהבאתה לעולם היא מבחינתנו סוג של "מהפכה" בחיים שלנו, ובסדרי העדיפויות שלנו.

מה שהיה לי מאוד חסר בארץ, כאמא שנשארה בבית עם ביתה, ובניו זילנד הוא מאוד זמין, זו מסגרת חברתית מחוץ לבית. אמנם ארגנתי לה ולעוד ילדה מין מסגרת קטנטנה של 9 שעות בשבוע, כשהייתה בת שנתיים וקצת וגם הצטרפתי לפעילויות של הורים שהם בחינוך ביתי, אבל לפחות בירושלים, המון פעילויות מחוץ לבית עם ילדים צעירים כרוכות בתשלום. כאן, המצב מאוד שונה – המוזיאונים הם בחינם, בילוי בבריכת שחיה עירונית להורה וילד/ה עד גיל 5 עולה משהו כמו 10 ש"ח, כך שזה מאוד סביר. בארץ היו מעט מאוד אפשרויות כאלה. (PSL: מה שמאוד מזכיר לי את החיים בקוריאה, גם שם עלויות הכניסה למקומות היו סבירים בהחלט כמו גם האופציות לבילוי היו רבות יותר ומותאמות יותר לילדים כפי שתיארתי בפוסט כאן).

גן-בוטני-בדנידין
הגן הבוטני בדנידין שניתן לבקר בו ללא עלות.

בנוסף, בניו זילנד ניתן למצוא עוד משהו מיוחד שנקרא מרכזי משחק – אלה מרכזים להורים וילדים עד גיל 7, שבמחיר יחסית סמלי אפשר לבוא אליהם בבקרים ולבלות עם אמהות וילדים אחרים. המרכזים הם קואופרטיביים, כך שכל משפחה ששייכת למרכז גם "עובדת" בו. זה דורש מחויבות, אבל בתמורה מספק עוד "בית" להיות בו. כשהבנות שלי היו צעירות, זה היה לי מאוד חסר. כי לפעמים בבקרים רציתי פשוט שיהיה לי עוד בית להיות בו, ולהכיר אמהות במצבי. אני חושבת שזה גם מאוד עוזר מבחינת בידוד חברתי כי לבחירה שלנו להיות עם הבנות שלנו בבית עד גיל יחסית מבוגר היה גם מחיר של בידוד מבחינת החברה שמסביב. לאט לאט הכרנו יותר הורים שעשו בחירה דומה, אבל בהתחלה היינו מאוד לבד עם ההחלטה הזו, כי החברים/ות שלנו לא בהכרח בחרו באופן דומה.

על יוקר מחייה ותרבות צריכה 

עד לא מזמן, היה מקובל בניו זילנד שאחד ההורים נשאר בבית לגדל את הילדים/ות לפחות עד גיל שלוש, לפעמים עד גיל בית ספר, ולפעמים בכלל. זאת אומרת, אפשר היה כנראה די בקלות להסתדר עם משכורת אחת. אני מתרשמת שהדברים השתנו מאוד בשנים האחרונות, ושעלויות המחייה כבר פחות מאפשרות היום עבודה רק של בן/בת זוג אחד/ת. יחד עם זאת, יש הרבה משפחות שאנחנו מכירים שבהם רק אחד/ת מבני הזוג עובד/ת, כך שכנראה שזה עדיין אפשרי.

אני חושבת שניו זילנדים מאוד רגועים ביחס לעבודה, ובאופן כללי, דואגים להרבה זמן משפחה ובית. למשל, מאוד מקובל ששני ההורים נמצאים בבית בארוחת ערב, ונדיר מאוד שנשארים לעבוד מאוחר. אם יוצא לי להישאר לפעמים אחרי 17:00  במקום העבודה שלי, אני בדרך כלל לבדי. סופי שבוע הם די קדושים, ואנשים לא עובדים בהם.

עם זאת, אני חושבת שגם החברה כאן עוברת תהליכי שינוי מואץ ומרגישים שינוי ביוקר המחיה לעומת מה שהיה בעבר. ביחס לישראל, גם השינויים האלה ביוקר המחייה, עדיין לא הגיעו לעלויות כמו שיש בארץ, אבל בשונה מהעבר, ניו זילנדים מתחילים לשלם יותר על דברים,  מה שמחייב כמובן יותר שעות עבודה, והכיוון כנראה יתחיל להיות דומה יותר ויותר למה שקורה בארץ או בארצות הברית מבחינת הצורך לעבוד יותר על חשבון זמן עם המשפחה והילדים .

לשמחתי, אנחנו גרים בעיר קטנה, אז גם עם השינויים האלה התחילו להיות יותר מורגשים בערים הגדולות, בעיר שלנו עוד אפשר קצת לחיות "כמו פעם". בנוסף, המשפחות שמשתייכות למסגרת החינוכית והקהילתית שאנחנו שייכים לה חולקות ערכים דומים בנוגע לקצב החיים, וסגנון הילדות שרוצים לאפשר לילדים, אז זה מאפשר לנו לשמר די בקלות את הבועה שאנחנו רוצים לילדות שלנו.

אורח-קבוע-בחוף-של-דנידין
דייר קבע בחוף של דנידין, ניו זילנד
על תרבות המיחזור ו"עשה זאת בעצמך"

כאמור, התרבות כאן פחות צרכנית – ניו זילנדים אוהבים לעשות דברים בעצמם, ולתקן כל דבר שצריך בעצמם. בנוסף, הם לא ממהרים לקנות דברים או לזרוק אותם. יש שוק גדול של דברים מיד שניה, ואף אחד לא חושב שזו פחיתות כבוד לקנות משהו משומש, ולמכור משהו שכבר לא צריכים. אותי זה מאוד מרשים. לזה נלווית גם מודעות סביבתית – שאין צורך לייצר זבל מיותר, ובכל דבר שאפשר לעשות שימוש, או להעביר למישהו אחר שיוכל אולי לעשות בו שימוש. למשל, אנשים מאוד ישתדלו לא לזרוק אוכל, ולכל אחד יש בגינה מקום עם שאריות בנייה, למקרה שצריך יהיה לשפץ משהו…

בנוסף, אנשים כאן רגילים לעבוד קשה, הם ייצבעו את הבית בעצמם, או יתקנו ויתקינו דברים אם הם יכולים. לקחת מנקה או עוזר/ת בית זה דבר מאוד לא מקובל, ודי נדיר.

גם בכל הנוגע למיחזור וזבל, השיטה כאן מאוד שונה מבארץ. במשך כל השבוע אוספים את ה"זבל" – מה שאי אפשר למחזר בתוך הבית. בנוסף יש פח של זכוכיות, ופח נפרד לפלסטיק, נייר ומוצרי אלומניום ופחיות. בשונה מבארץ, את הפחים האלה מוציאים מהבית רק ביום האיסוף שלהם, זאת אומרת, פעם בשבועיים מוציאים את הזכוכיות  ובשבוע שאחריו את פח המחזור הכללי (פלסטיק, נייר וכו'). את ה"זבל" שאי אפשר למחזר, אפשר להוציא באותו היום, בתוך שקיות שחורה של העיריה שעולות כסף (שקית גדולה אחת, של 16 ליטרים עולה משהו כמו 7 ש"ח). אנחנו במין ספורט כזה של לייצר כמה שפחות זבל, והאמת שקומפוסט מפחית פי כמה את כמות הזבל שמייצרים. אני חושבת שהשיא שלנו נכון לעכשיו עומד על 8 שבועות. (PSL: ואם טרם קראתן את הפוסט האחרון שלי על שיטת המיחזור בדרום קוריאה, שמזכירה קצת את מה שמתואר כאן, הנה הזדמנות נוספת!)

לשיטה הזו יש בעיני כמה יתרונות – קודם כל – הרחובות נשארים נקיים, כי פרט ליום שבו מוציאים בצורה מסודרת את הזבל, אין פחים בחוץ. בנוסף, השיטה הזו מחייבת א/נשים  לקחת אחריות על כמות הזבל שמייצרים. כל דבר שאנחנו מכניסים הביתה, גם צריך לצאת, וזה עולה כסף, ויכול להיות תקוע בבית עד האיסוף. אגב, בביקור האחרון שלי בארץ הופתעתי לראות כמה פריטי ריהוט (שווים ביותר, אגב) היו מונחים ברחובות שליד ביתה של אמי. שכחתי לגמרי שיש את האפשרות הזו של להניח דברים בחוץ ושהם יילקחו. כאן, צריך ממש לדאוג לפנות דברים. גם אם רוצים למסור אותם, אי אפשר פשוט להשאיר אותם בחוץ. ואם זה זבל ממש (נגיד מכונת כביסה שבורה) צריך לקחת אותה לאתר מחזור ופינוי פסולת.

על מערכת החינוך ומעורבות הורים

הבנות שלי הולכות לגן ובית ספר אנתרופוסופי חצי-ציבורי. המימון של המדינה הוא כמעט מלא לבית הספר, אבל ההורים מתבקשים לתרום לבית הספר, כי חינוך כזה עולה הרבה כסף (חומרים לאמנות, שיעורי נגינה וכן הלאה).  יחד עם זאת, המדיניות של בית הספר היא שכסף אף פעם לא יעמוד כתנאי קבלה או השתייכות לגן או בבית הספר. כך שאף ילד/ה לא יידחו מסיבות כלכליות, אלא ההורים ימצאו דרך לתרום לבית הספר באמצעים שאינם כספיים.

בנוסף, מצפים מכל ההורים לעזור לגייס כספים עבור בית הספר – למשל, פעם בשנה יש יריד (עליו גם כתבתי בבלוג האישי שלי המספר על חיי בניו זילנד) שבו מגייסים הרבה כסף לבית הספר, וכל ההורים עובדים ביריד, מכינים דברים, פעילים ועוזרים. כדי לחסוך בעלויות של עובדים בתשלום, מבקשים מההורים להתנדב בכל מיני עבודות קטנות שבית הספר צריך, ואת בית הספר מנקים ההורים בתורנות.

פסטיבל-אביב-בגן
פסטיבל אביב בגן

אם יוצאים לטיולים  ישנים באוהל של בית הספר, ולא צריך לשלם לאכסניה. ואם כן נדרשת עבודה בתשלום, תמיד יציעו אותה קודם כל להורים שבקהילת בית הספר.

כשרק הגענו לניו זילנד,  מאוד שמחתי לגלות שגני הילדים כאן מאוד גמישים. בארץ חיפשתי לבתי הבכורה גן שתוכל ללכת אליו רק לכמה ימים בשבוע, כדי לאפשר לה התנסויות חברתיות בלעדי, ושביתר הזמן היא תהיה איתי בבית. אבל זה היה ממש בלתי אפשרי למצוא, ובכל מקום הסבירו לי שילדים צריכים ללכת לגן כל יום. כאן זה ממש לא ככה – אפשר לרשום ילדים לגן אפילו ליום בשבוע, או לכמה ימים, ובעצם רק השנה בת החמש שלי התחילה ללכת לגן כל יום, חמישה ימים בשבוע, בין 09:00-13:00. היא שמחה עם הסידור הזה, ואנחנו מאוד שמחים עם הזמן שיש לנו זמן איתה מהצהרים. בתי הבכורה בכיתה ב', והיא מתחילה ללמוד בבית הספר כל יום ב-09:00 ומסיימת בשלוש, גם כן במשך חמישה ימים בשבוע. בעיני זה הרבה מאוד, כי היא חוזרת עייפה, ולא תמיד יש לה כוחות לפעילויות אחרות אחרי בית הספר.

על הלמידה החינוכית

אני מתרשמת שלמורה שלה יש יד חופשית למדי בנוגע לחומרי הלימוד, והיא באמת משתדלת לגוון לפי הרצון שלה, והעניין של הילדים. למשל בשנה שעברה במשך שבוע שלם הילדים עבדו על גינת ירק מחוץ לכיתה שלהם. המורה תמיד פתוחה לכל מיני הצעות של ההורים. למשל, אני השתתפתי לא מזמן בפסטיבל מספרי סיפורים, ורציתי להתאמן ולהציג את הסיפור בכיתה של בתי. המורה מאוד שמחה על האפשרות לחשיפה התרבותית, וזו היתה חוויה מאוד חיובית.

הלוח-של-כיתה-א'
הלוח של כיתה א' בבית הספר

הילדים לומדים סריגה פעמיים בשבוע, נגינה בחליל, ולמרות שהם התחילו ללמוד לקרוא ולכתוב לאט לאט בכיתה א', אני רואה שמשהו בשיטה האנתרופוסופית של למידת קריאה וכתיבה עובד מאוד טוב, ושיש לילדים איזו שהיא תפיסה יותר עמוקה של האותיות. הלימוד היה באמצעות סיפורים, כך שכל אות היתה קשורה באיזה שהוא סיפור, וזה עבד יפה.

כאן אני חייבת לציין שבית הספר שלנו מאוד חריג בנוף מהרבה בחינות. בבית הספר שלנו, למשל, מתחילים ללמוד בכיתה א' החל מגיל שש וחצי – שבע (בדומה לבתי ספר אנתרופוסופיים אחרים בעולם, ולמערכת החינוך הגרמנית בכלל). באופן די מוזר, הניו זילנדים שהם די רגועים באופן כללי, מאוד לחוצים על כך שהילדים שלהם יתחילו ללמוד בבית הספר כבר בגיל חמש. אנחנו באופן אישי מאמינים שזה גיל צעיר מידי, ושמחים שמצאנו מסגרת שמאפשרת להן להתחיל ללמוד בגיל יותר מאוחר.

יחד עם זאת, בתי הספר בניו זילנד באופן כללי נחשבים מאוד טובים, והכיתות בדרך כלל קטנות (אני חושבת שבסביבות ה-20 תלמידים/ות לכיתה בבית ספר "רגיל"). ממה שחברות שלי מתארות מבתי הספר שהילדים/ות שלהם/ן לומדים/ות בהם/ן, גם שם האווירה היא די רגועה, וכוללת הרבה זמן משחק, והמון זמן בחוץ. המצב הזה שיש בו מעט הבדלים בין החינוך הציבורי ה"רגיל" לבין בית הספר הקצת יותר "ייחודי" שאנחנו שולחים את בנותינו אליו, הוא קצת בעוכריו של בית הספר, כי בעצם ביחס למערכת הכללית, לפחות על פני השטח, לא נראה שיש לו הרבה דברים שהם אחרים להציע. אנחנו, כמובן, רואים עוד דברים – כמו הדגש הרבה על אומנויות, ההימנעות משימוש באמצעי לימוד דיגטאליים, הבחירה בקהילה שיש לה אורח חיים קצת אחר ועוד.

בית הספר בקצה הרחוב בו אנו גרים
בית הספר שלנו בקצה הרחוב בו אנו גרים
על קוד לבוש ומזג אוויר

אנחנו מתבקשים שלא להלביש ילדים בבגדים עם פרסומות של חברות, או עם סמלים מסחריים. לשמחתנו, רוב ההורים חיים חיים צנועים, והילדים מתלבשים בבגדים פשוטים ופרקטיים.

הכי חשוב בגדים שיתאימו למזג האוויר שעשוי להשתנות בכל רגע נתון. כך שתמיד צריך לשלוח חולצה קצרה בתיק, אבל במקביל גם מעיל גשם, מגפים ומכנסי גשם… לילדים בגן יש נעלי בית, ומזרן מעור של כבשה (כן, אני יודעת שזה מוזר, אבל זה חם להפליא). לילדים בכיתה יש נעלי בית חמות שהם נועלים בכיתה. בכל מזג אויר הילדים יוצאים ומשחקים בחוץ. הילדים/ות משחקים בחוץ בכל מזג אויר, פרט אולי לגשם חזק או ברד, ואז יש מספיק שטח בתוך הגן או הכיתה למשחק.

למרות שמזג האוויר מאוד לא צפוי, ותמיד יכול לרדת גשם פתאומי, יש כאן סוג של חוסר התרגשות מזה. אני למדתי גם אם יורד גשם אפשר לעשות דברים, ושלא נמסים בגשם. זו היתה תגלית נחמדה. בחורף, קמים בבוקר כשעדיין חשוך, וזה לא כל כך כיף, אבל עד שמגיעים לבית הספר ולגן, כבר מואר ונעים. מחממים טוב את הגן והכיתה ומשתדלים שתמיד יהיה נעים וחמים.

על כבוד ונימוסים

גם אם יש כאן עניינים חינוכיים שאינם תמיד לרוחי, אני חושבת שבאופן כללי האנשים סביבנו מדברים בכבוד לילדים, ומתייחסים אליהם ברצינות אבל גם מצפים ליחס מכבד ומנומס בחזרה. זו גם הגישה שלנו.

הילדים/ות לומדים הרבה נימוסים, ואנחנו מאוד מעריכים את הצד הזה של החינוך. אנחנו כן מגלים שיש כאן קושי בדיבור פתוח על קשיים ובעיות שעולים במערכת. אבל מכיוון שאני בוועד ההורים, ובן הזוג שלי בוועד המנהל של בית הספר, אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לפתוח דברים די בקלות, ובתקווה גם להשפיע על כך שיהיה שיח יותר פתוח בנושאים שונים.

משחקות בחוץ בכל מזג אוויר
משחקות בחוץ בכל מזג אוויר
על חשיפה דיגיטאלית

אחת הסיבות שבחרנו בחינוך אנתרופוסופי, ובכלל באורח חיים שמתאפשר לנו כאן היה הרצון שהבנות שלא לא תהינה חשופות כל כך לטכנולוגיה בגילאים צעירים. כבר כשבתי הבכורה נולדה, ויתרנו על הטלוויזיה בבית. ונדיר שאנחנו מפעילים את המחשב שלנו, אפילו לצרכי עבודה, כשהבנות שלנו בסביבה.

מה שעומד מאחורי ההחלטה הזו שלנו הוא הרצון שהבנות שלנו תשחקנה כמה שיותר, ותדענה לפתח להן עיסוקים בעצמן. כך שאנחנו מעדיפים שהן תהיינה פחות צופות פסיביות בתכנים, אלא תהיינה אקטיביות בתעסוקה שלהן, ובדברים שהן רוצות לעשות. כבר מגיל מאוד צעיר הקפדנו שתהיה להן גישה חופשית למשחקים, וחומרי יצירה, ואני חושבת שבאופן כללי זה תרם לעצמאות שלהן בתעסוקה העצמית שלהן. לכן, בחרנו בית ספר שאין בו בכלל שימוש במחשבים או טכנולוגיות. בבתי ספר אחרים אני יודעת שיש שימוש במחשבים, אבל זה כנראה משתנה מבית ספר לבית ספר. בכל אופן, ניו זילנד הרבה מאחורי ישראל בכל הנושא של מחשוב.

למרות שהבנות שלי עדיין צעירות, אני מתרשמת שהגילאים המקובלים כאן לטלפונים ניידים אצל ילדים הם גיל 15-16, לפחות במסגרות שאני משתייכת אליהם. בכלל, השימוש בטלפונים ניידים כאן עדיין לא כל כך נפוץ כמו בארץ. המנחה שלי לדוקטורט, שהוא פרופסור לפסיכולוגיה, ואיש מאוד עסוק, קנה טלפון חכם רק לפני כשנה, אז זה בערך האופן שבו הדברים עובדים…

על חופשים וחגים

שנת הלימודים מתחלקת לארבעה רבעונים ובסוף של כל רבעון יש שבועיים חופש. ברבעון האחרון יש 6 שבועות חופש. להורים עובדים זה  לא פשוט למצוא סידור לילדים, בעיקר כי אין כאן כמעט קייטנות, וכשיש הן די יקרות. בשנה האחרונה הגן שלנו התחיל לארגן פעילות לילדים בחופשה, שהיא מסובסדת. לשמחתנו, אנחנו גמישים ויכולים להיות בבית עם הבנות בתקופה הזו, אז אנחנו מאוד שמחים כשהן בחופשה.

מכיוון שניו-זילנד גדולה (יותר מבריטניה), ולא זול לטייל בה, מה שמקובל בתקופות החופש,  זה לקחת אוהל או קראוון, ולנסוע לאתר קמפינג במקום יפה ולהיות שם כמה זמן שרק אפשר. זה מאוד נחמד כי בתקופה הזו הרבה מכוניות מתחילות להפוך למעין חצי קרוואן – מסדרים את הכסאות שאפשר יהיה לישון בלילה, ויוצאים לטייל. בחופשות אנחנו שואלים אוהל גדול מבית הספר של הבנות, ונוסעים כל פעם למקום אחר. בקיץ האחרון טיילנו להר הגבוה ביותר בניו זילנד ובקיץ לפניו היינו בחופשה ממש כמו המקומיים.

הר-קוק
הר קוק, ההר הגבוה בניו-זילנד

יש מעט חגים נוצרים – חג המולד נחגג בחופשת הקיץ, ופסחא בחופשת הסתיו. התקופה שלפני חג המולד היא מאוד כיפית ושמחה. יש משהו מיוחד בחג מולד (ועבורנו חנוכה) קיציים. ממש לפני שנסענו לניו זילנד, צפיתי בסרטון על חג המולד בניו זילנד, ואני חושבת שהסרטון הזה משקף יפה את האוירה שכאן מעבר לכך יש כל מיני ימים שהם ימי חופש חד-יומיים, שמצטרפים לסוף השבוע, כך שיש כמה פעמים סוף שבוע ארוך. כמו למשל ביום ההולדת של מלכת אנגליה, במאי, או יום הזיכרון לחללי מלחמת העולם הראשונה והשנייה באפריל.

באופן כללי, מכיוון שיש כאן הרבה אנשים מהרבה תרבויות, וגם הניו זילנדים הם יחסית חברה מאוד לא דתית, ויש אחוז גבוה של אתאיסטים, החגים הם לא עניין גדול בבית הספר ובגן. לשמחתנו, מאוד מתעניינים בתרבויות אחרות, ותמיד שמחים כשאנחנו משתפים במנהגים ובחגים שלנו.

על קצב חיים איטי

בחרנו לגור בשכונה מאוד כפרית, שהיא קצת מחוץ לעיר ובהחלט הייתה לכך השפעה על קצב החיים שלנו. שעות הפעילות בניו זילנד מאוד שונות מבארץ ורוב החנויות  (פרט לסופרים) נסגרות ב-17:00, וחלקן גם סגורות בסוף השבוע. בשעה 17:30 אנחנו אוכלים ארוחת ערב, ואני חושבת שמעט מאוד פעמים הייתי מחוץ לבית אחרי השעה 21:00 בערב. מסעדות ובתי הקפה נסגרים מוקדם – ואחרי 21:00 כבר אפשר לצאת רק לפאבים. זה מייצר חיים שהם מאוד בבית, ומאוד רגועים ושקטים, כי בעצם אין לאן ללכת, וגם אין כל כך רצון.

קצב-חיים-איטי
תמיד כיף לפגוש חברות בטבע

בשכונה שלנו יש לא מעט חוות, וכך למשל אפשר לפעמים לראות כבשים תועות בקצה הרחוב. הרבה אנשים כאן מתניידים באופניים, למרות שזה לא קל, כי הרחובות מאוד תלולים (הרחוב התלול בעולם נמצא בדנידין) אבל מכיוון שהעיר פרוסה על פני שטח רב, קנינו גם אוטו. יש מסלול אופניים מהבית שלנו למרכז העיר, ובכלל יש מסלולי אופנים בהרבה מהכבישים. התנועה יחסית רגועה, ופרט לשעה 8 בבוקר או 5 אחר הצהריים, אף פעם לא עומדים בפקק, ונדיר מאוד מאוד מאוד לשמוע מישהו צופר.

החיים בשכונה מאוד שקטים, כל אחד/ת די חי/ה את החיים הפרטיים שלו/ה, מצד שני, אם צריך משהו מהשכנים, מאוד מקובל לבקש ויישמחו לעזור. למשל, השכנים שמרו לנו על החתול כשהיינו בחופשה, ואנחנו שמרנו על שלהם. יש לנו גם כמה שכנים שאנחנו בקשר מספיק טוב איתם שאם נגמר לנו משהו בבית אפשר לבקש. מצד שני, אנחנו אוהבים את זה שאין חדירה לפרטיות שלנו, וגם כשיש קשר עם השכנים, תמיד הוא יהיה תוך שמירה על המרחב הפרטי שלנו ושלהם.

על הסלנג והמבטא הניו זילנדי

כשרק הגענו לא הבנו מילה ממה שקורה סביבנו מאחר ולחלק מהאנשים יש מבטא ניו זילנדי כבד, ויש המון מילים מקומיות שרק עכשיו אנחנו כבר רגילים להם. למשל – Bicky – זו עוגיה, sweet as – זה "סבבה" או "מגניב", או "בכיף", Togs- זה בגד ים. בקיצור, לקח לנו הרבה זמן להבין את השפה. בנוסף, לבנות שלנו יש את המבטא הזה עכשיו, והן מתקנות את הביטוי הקלוקל שלנו.


אחרי הראיון המעניין הזה אני יכולה להגיד בוודאות כי אני יודעת יותר מ-5 עובדות על ניו זילנד ואני בטוחה שגם אתן. ואם חלמתי לעשות טיול בניו זילנד ביום מן הימים עכשיו אני חוששת שאני פשוט רוצה ללכת ולגור שם בין כבשים וההרים.

תודה רבה קרן על ראיון מרתק! אתן מוזמנות להמשיך וללמוד על החיים של קרן בניו זילנד בבלוג האישי שלה "אהבות חדשות". הנאה ותמונות יפייפיות של ניו זילנד כלולים בהחלט!

ואם אתן במקרה אמהות ישראליות שגרות מחוץ לישראל ורוצות להתראיין למדור "אמהות מסביב לעולם", אשמח אם תצרו איתי קשר בדוא"ל shira@prettysimplelife.co.il.


פספסתן את הראיונות הקודמים? מזמינה אתכן לבקר איתי מסביב לעולם:

אמהות מסביב לעולם: הכירו את יוליה מאוסטרליה 

אמהות מסביב לעולם: הכירו את ליאת מיפן

אמהות מסביב לעולם: הכירו את כריסטינה מספרד

אמהות מסביב לעולם: הכירו את דונה מסקוטלנד

אמהות מסביב לעולם: הכירו את ג'ואנג מקוריאה


וכמובן את כל סיפורי קוריאה שלי בבלוג:

5 עובדות מפתיעות על היריון ולידה בקוריאה

5 עובדות מפתיעות על גידול ילדים בקוריאה

הדברים הקטנים שמקלים על הורים בקוריאה