5 עובדות מפתיעות על ילדים בדרום קוריאה

הפוסט הראשון בסדרה, "5 עובדות על היריון ולידה בקוריאה" (שאם לא קראתם, זה הזמן…) הוביל לתגובות רבות המבקשות לשמוע עוד על ההבדלים לבין התרבות הקוריאנית לישראלית. ואני, שיכולה לדבר על קוריאה ללא הרף, מיד התמסרתי למשימה. אז קבלו את פוסט ההמשך והפעם, 5 עובדות מפתיעות על ילדים בדרום קוריאה.

האמת, שגרים בחו"ל, ולא משנה איזה מדינה. הרבה דברים אמנם נראים לכם קצת מוזר בהתחלה, אבל מהר מאוד לא רק שאתם מתרגלים, אלא גם מאמצים את ההרגלים, שלאט לאט לא נראים כל כך חריגים. פתאום אתם מוצאים את עצמכם רעבים בשעה 12:00 (או אפילו 11:30) ולא דקה מאוחר יותר, כי כולם אוכלים בדיוק באותה שעה, ארוחת צהריים. ופתאום, נראה לכם נורמלי, לפרוס מחצלת על המדרכה באמצע גן החיות או הפארק ופשוט להתיישב לאכול (ב-12:00, כמובן). וברור, כי המאכלים שתחלקו ביניכם (ב-12:00, ב-12:00), יהיו זהים לאלו שאוכלות המשפחות הקוריאניות שיושבות לצדכם על המחצלת שמונחת על המדרכה (דהיינו, קימבפ, הגרסה הקוריאנית לסושי היפני, ו/או אורז,שהכנתם בבית במכונת האורז שמונחת לה בגאון על השיש…) 

והדבר נכון גם בכל הנוגע לטיפול וגידול ילדים. לפעמים הרגלים או מסורת מסוימת נראית לכם מוזרה, מצחיקה או פשוט לא רלוונטית, אך עם הזמן אתם  מוצאים את עצמכם מאמצים, מיישמים ואפילו מייחצנים, הרגלים אלו. כי הסוד ידידיי, במעבר למדינה חדשה, הוא  לקבל, להתבונן וללמוד מהמקומיים. ייתכן כי הם עלו על משהו…(ומצד שני, ייתכן שלא…)

הצמוד של האם

סיטי ג’וגר? פחח, הצחקתם אותי. על פחות מעגלת Stoke אין בכלל על מה לדבר (אולי נסכים להתפשר על Quinny). אה, וצריך מקלארן כמובן שיגדלו ויעברו לטיולון.

רגע, לא סיפרת בפוסט הקודם שכמעט ולא רואים תינוקות מתחת לגיל שנה ברחובות בקוריאה. אז למה בכלל צריך עגלה? נכון, סיפרתי. וגם לא הגזמתי. אבל זה לא סותר את העובדה כי כל אם (ואב) קוריאניים מתדהרים בעגלת יוקרה.

אה, וזה גם לא סותר את העובדה, שבכלל לא משתמשים כמעט בעגלה בקוריאה, ובמיוחד בסיאול, כי החבר הכי טוב שלך, זה שאת קשורה אליו מהרגע שהתינוק נולד, הוא בעצם המנשא שלך. כי רק המנשא (ארגו ודומיו, שפונים כלפי פנים, בשום אופן לא בייבי ביורן), בו התינוק מחובר אליך, יכול באמת לתמוך בך בעליות ובמורדות של העיר ההררית הזאת, ברכבת התחתית אליה את רצה כדי להגיע ממקום למקום ובמזג האוויר הקפוא ו/או הגשום הזה, שבזכותו  את יכולה להגן על התינוק כמו שצריך.  

כשרק הגעתי לקוריאה, לא היה ברשותי מנשא, אלא הסתובבתי בגאון עם עגלת פג פרגו שנרכשה רק 3 חודשים קודם לכן. אך מהר מאוד הבנתי שמה שטוב אולי לישראל, בהחלט לא טוב בקוריאה. רק כדי להגיע לכל חנות מכולת, נדרשתי לדחוף עגלה עם תינוק במעלה הר שזוויתו הוא כ-70 מעלות (זה מה שקורה שגרים במורדות הר ה-Namsan, ההר המרכזי בסיאול). ושלא לדבר על תחבורה ציבורית שדרשה להטוטים רבים בהורדת העגלה לרכבת התחתית (כמעט בלתי אפשרי ללא עזרה)  או אפילו להכנסתה הלא אפשרית למונית (כי רק בקוריאה המוניות מונעות בגז, והמיכל נמצא נחשו איפה? נכון, בבגאז').

והפתרונים: בסיאול התנהג כסיאוליסט. ואם סיאוליסטיט מחוברת באופן קבוע למנשא, את צריכה להסיק מכך, שגם את צריכה להיות מחוברת למנשא. וכך הייתי….

Carrier
טוב לי ושמח במנשא :)

ואת הס"ד (סיבוב דאווין) עם העגלה המהודרת נשאיר לימי השמש החמימים (והמעטים) בו נטייל בפארק. אה, רגע, שכחתי לציין, גם שם לא באמת צריך, כי כמעט בכל מקום ציבורי (גן חיות, פארקים, מוזיאונים) או קניונים פרטיים, יש שרות השכרת עגלת בחינם, לטובת המבקרים…מה שנאמר, הלוואי עלינו 🙂

לילות לבנים 2#

22:00 בלילה, שקט בבית, הילדים כבר הלכו לישון….אז זהו שלא. אם אתם משפחה קוריאנית ממוצעת, רוב הסיכויים שבשלב זה הילד רק ייכנס למיטה, גם אם הוא זאטוט בן שנתיים בלבד.

כן, מאוד שכיח לראות ילדים קוריאניים מסתובבים עם הוריהם באזורי קניות, הולכים עם ההורים לסופרמרקט בשעה 21:00 בערב (וגם נשארים לשחק בפליירום שמספק שירותי בייביסיטר ופתוח עד השעה 22:00, בזמן שההורים עושים את הקניות בשקט) או יושבים עם הוריהם במסעדה מקומית, בשעות שאנחנו לקראת התמוטטות עצבים, לאחר פרץ של צעקות נוסף על הקטנים שלנו שילכו כבר לישון…

מדוע? האמת, לא הצלחתי למצוא תשובה חד משמעית לנושא כששאלתי הורים קוריאניים, אבל הנה כמה סיבות שיכולות לענות לפחות חלקית על השאלה:

  • לינה משותפת –  כבר חשפתי שאת הלילות, החמים והקרים, מבלים בני המשפחה הקוריאנית במיטה אחת לא כל כך גדולה (וגם די קשה, מאחר ובעבר הממש לא רחוק, הקוריאנים בכלל ישנו על מזרון שהונח מידי ערב על הרצפה וגולגל לו בחזרה בבוקר למחרת). ללינה המשותפת יתרונות רבים אך זו בהחלט יכולה להיות אחת מהסיבות מדוע שעת השינה של הילדים מתקרבת לזו של הוריהם.
  • שעות העבודה הארוכות (של האב, בעיקר) – למי שלא יודע, שעות העבודה בקוריאה הן מבין הארוכות בעולם (ב-2014 לפי דו"ח ה-OECD, ממוצע שעות העבודה עמד על 2,142 שעות. ישראל לשם השוואה עומדת על 1,734 שעות). כתוצאה מכך, במידה ומשפחה קוריאנית מבקשת לאכול את ארוחת הערב שלה יחדיו (שכן, אחת מהמסורות הכי בולטות בקוריאה היא הארוחה המשותפת בה כולם חולקים את האוכל המונח בצלוחיות במרכז השולחן) או שהילדים יבלו במעט עם האב, יאלצו להמתין לו עד חזרתו מיום העבודה (שיסתיים לא לפני 20:00-21:00 לכל המוקדם). 
  • דפוס החיים המתאחר בקוריאה – בניגוד לישראל ולמדינות אירופאיות רבות, המשרדים ובתי הספר והגנים מתחילים את יום העבודה / לימודים באופן רשמי בשעה 09:00 וחנויות במרכזי קניות נפתחות רק בשעה 10:00. כך מתאפשר לילדים ולהורים להישאר ולישון בבוקר קצת יותר, מאשר המקובל בישראל.

ואיך הילדים הזאטוטים מצליחים לשרוד כל כך מאוחר? חברתי הבריטית ששלחה את ביתה לגן קוריאני גילתה לי את הסוד: לשנ"צ בגן משכיבים את הילדים רק בסביבות 14:30-15:00, כך שאלו פחות עייפים בשעות הערב המוקדמות.

זהירות, חריף!

ראו אזהרה, האוכל המקומי הקוריאני חריף. חריף מאוד. לוקח לא מעט זמן להתרגל לרמת החריפות במאכלים קוריאנים  אשר מתובלים כמעט תמיד בפלפל אדום, אבקת צ'ילי אדום, שום וג'ינג'ר. 

המדריך לאכילת חריף ב-3 שלבים פשוטים...
המדריך לאכילת חריף ב-3 שלבים פשוטים…

אז איך? איך מרגילים ילדים מגיל צעיר לאכול מאכלים חריפים? להלן המדריך הקוריאני המפורט ב-3 שלבים פשוטים:

  • שלב א' – החלו בחשיפת ילדכם לקי'מצי לבן שהוא בעצם סוג של "חמוצים" קוריאניים. לא חריף שכן לא כולל את אבקת הצ'ילי האדום אך מתובל.
  • שלב ב' – לקראת גיל 3 החלו לחשוף את ילדיכם לקימצ'י (המאכל הקוריאני הנפוץ ביותר שמלווה כל, אבל כל ארוחה, שמבוסס בדר"כ על כרוב מותסס שהושרה במלח, אבקת צ'ילי אדום, שום, ג'ינג'ר ורוטב במשך שנה שלמה!) ע"י טבילת נתח הקימצ'י במים והגשתו להם.
  • שלב ג' – גיל 3, נגמרו תירוצים – עוברים לאכול חריף!
  • ואנקדוטה אישית – אביגיל מעולם לא נרתעה מחריף ולא אשכח את ניסיונות אכילת הקימצ'י שלה במסעדה קוריאנית עוד בגיל 18 חודשים (שלא השגחנו, כמובן) שהסתיימו בתנועות ידיים נואשות שלנו ושלה בניסיון  להסיר את החריף מלשונה. אך הלקח נלמד ומאז אביגיל, סיגלה לעצמה את השיטה. בין אם זה קימצ'י קוראיני או קבב ישראלי, אביגיל תטבול תמיד המאכל קודם בכוס מים ורק אז תאכל להנאתה 🙂

יום הולדת הנה בא!

"מזל טוב! התינוק כבר בן שנה? וואו, איך הזמן רץ. לא בן שנה? בן שנתיים, כמעט שלוש? רגע, אבל ילדת לפני שנה, לא? אז איך הוא כמעט בן שלוש?"

מבלבל לא? כן, גם אותי בהתחלה.. אבל לקוריאנים שיטה משלהם לחישוב הגיל ולכן כל קוריאני שתשאל אותו לגילו ישאל אותך שאלה מקדימה: "גיל מערבי או גיל קוריאני"? ננסה להסביר.

בפשטות: הוסיפו בערך שנתיים לגילכם המערבי וקבלו את הגיל הקוריאני.

באריכות: גיל הקוריאנים מחושב לא לפי יום הלידה הלועזי , אלא לפי מועד ראש השנה הקוריאני (Seollal), שמתרחש בדר"כ בסביבות ינואר-פברואר. עם הולדתו של תינוק קוריאני, הנ"ל כבר בן שנה (שכן זמן ההתעברות ההיריון שהתרחשה בזמן השנה הקוריאנית נספרים גם הם) והיום הולדת הבאה שלו (שנתיים) תיספר במועד ראש השנה הקוריאני, בין אם ראש השנה נופל למחרת היום או בעוד שנה. לשם הדוגמא, השנה, ראש השנה הקוריאני נחגג ב-18.02.15. תינוק שנולד ב-19.02.14 הוא בן שנה אך גם תינוק שנולד ב-17.02.15, הוא בן שנה. ובראש השנה הקוראני, 18.02.15 יחגגו שני התינוקות, שנתיים, יחד עם כל העם הקוריאני, שבמועד זה, יוסיפו שנה לגילם.

ומיותר לציין, שכל אישה קוריאנית שתשאל אותה לגילה תעדיף לחשוף את גילה המערבי ולא הקוריאני. הרי, מספיק גרוע לחשוף את גילך האמיתי, למה להוסיף לעצמך עוד שנתיים?…

ואם כבר בימי הולדת עסקינן…מגדת עתידות

לנו יש ברית ובר מצווה ולקוריאנים 100 יום וגיל שנה (וגם גיל 60, אבל זה רחוק מאיתנו…). אצלנו, קיום הטקס מקנה בתמורה אמא לחוצה (ואיבר חתוך…). ואילו אצל הקוריאנים, קיום הטקס מקנה בתמורה לא רק אמא לחוצה, אלא גם ניבוי עתידו של הילד…בלי לחץ, כן?

יום ההולדת הראשון בקוריאה (גיל מערבי, לא קוריאני) הוא סיבה למסיבה. משכירים אולם, מזמינים את כל החברים והמשפחה, מלבישים את הילד בתלבושת ההאנבוק המסורתית (וההורים גם הם לבושים בהתאם) ועורכים את טקס ה-toljabee בו הילד מושב לפני שולחן הערוך עם מאכלים מסוימים (אורז, עוגות אורז, פרות עונתיים) ופריטים מסוימים (עפרון / מברשת קליגרפיה,חבל, מחט וחוט תפירה, כסף, ספר). לא כל הורה בוחר לשים את כל הפריטים והמאכלים, ולפעמים אף מוסיף פריטים משלו (למשל, מיקרופון, סטתוסקופ…).

toljabee _Jisoo_1
מתכוננים לטקס

שיאו של הטקס מתרחש כאשר בוחר הילד אחד או שני פריטים שמסמלים להורים ולאורחים, מה צפוי לילד עם בגרותו. למשל: כסף או אורז מעידים על שפע ושגשוג, מברשת / עפרון / ספר יעידו כי הילד יהיה משכיל, מחט / מספריים יעידו כי לילד יהיו ידיים טובות וחבל יעיד על אריכות ימים (וסטתוסקופ או מיקרופון אתם יכולים כבר לנחש…).

הילד יהיה משכיל, אמא קיוותה שיבחר בכסף....
הילד יהיה משכיל, אמא מינהי קיוותה שיבחר בכסף….

אין לחץ בכלל…. 😉

יונתן בחר בבלון. באמת הילד שלי קצת מעופף : )
יונתן בחר בבלון. באמת הילד שלי קצת מעופף : )

זהו… מקווה שהצלחתי להעביר גם הפעם קצת מההרגלים הנפלאים והמוזרים שמתקיימים במדינה המדהימה הזו, קוריאה, ואולי לעורר קצת מחשבה. אשמח גם הפעם לשמוע מה חשבתם ותודה רבה מקרב לב לחברתי מינהי לי (Minhui Lee) ששלחה לי את התמונות שלה ושל משפחתה מטקס ה-toljabee של בנה ג'יסו. gam-sa-hab-nida! (תודה)