אמהות מסביב לעולם: הכירו את חן (אנני) מניו יורק, ארה"ב

מי מאיתנו לא חלמה להיות קארי, סמנתה, שרלוט או מירנדה? לטופף על נעלי עקב בעודה תופסת מונית צהובה חנוטה בפריטי לבוש מהממים (ופרקטיים?) ברחובות ניו יורק? להיפגש עם חברות בסופי שבוע באחת מהמסעדות השוות שיש לעיר להציע ולצאת בערבים להשקות למיניהן ולארועי גאלה בגלריות וסתם כך להתחכך בניו-יורקרים אמיתיים?

כולנו.

אצל רובנו זה נשאר בגדר חלום.

אצל חן (אנני) דודקביץ, המרואיינת השביעית במדור "אמהות מסביב לעולם" החלום הוא המציאות.

בערך.

אם תוציאו מהמשוואה (רק לרגע) את שלושת ילדיה נויה (14), גור (8) וליבי (5).

לניו יורק, חן (אנני) הגיעה בשנת 2012 אחרי שנים של מעברים בין ישראל וארה"ב (וקצת אירופה בדרך) יחד עם בן זוגה  ושלושת ילדיה (שהקטנה בהן הייתה רק תינוקת בת ארבעה חודשים). אחרי כמה חודשי הסתגלות החליטה חן, לצאת ולטרוף את העיר ואת חוויותיה כאמא וכניו-יורקרית היא מתעדת בבלוג מעורר הקנאה "באמא שלי" שאני מזמינה את כולכן להצטרף אליו לאחר קריאת הראיון הזה בכדי לספוג קצת חו"ל. בפברואר האחרון חזרה חן ארצה עם בני משפחתה, אבל את החוויות, התחושות והאנקדוטות לא שכחה לרגע (וגם אם כן, הכל מתועד בבלוג). מזמינה אתכן לקרוא את הריאיון המעניין, המצחיק  והתזזיתי הזה מאמא ניו יורקרית אמיתית.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | אמהות מסביב לעולם | New York Mum
חן (אנני) והמשפחה בטיול סופשבוע טיפוסי :)
קצת על חן:

שמי חן (אנני) דודקוביץ (למה יש לי שני שמות? תקראו בהמשך…) והסיפור שלי על מעברים, שינויים ושינועים מתחיל בשלב מאוד מוקדם בחיי. נולדתי בתל אביב אבל מהר מאוד הורי עברו לרמת השרון שם גדלתי. כשהייתי בת  8 עברנו לניו ג׳רזי בארצות הברית ופתאום מעברית רהוטה, משפחה וחברים בישראל מצאתי את עצמי באמריקה של הסרטים, הבתים הגדולים, המדשאות הירוקות שנראות כאילו נצבעו במכוון והאנגלית. הכל באנגלית.

זה היה המעבר הגדול שלי – הראשון מבין רבים, בו זרקו אותי למים ואמרו לי ׳תשחי׳. כמובן, שההורים החמודים שלי עשו כל שביכולתם  לעזור לי – אבל מהר מאוד הבנתי שהשפה, החברים, השייכות – תלויה רק בי. וכך היה. הכרתי, התחברתי, שיגשגתי, ממש נהניתי. הרגשתי בבית. ואז בשיא –  חזרנו לארץ, להתאקלמות מחודשת ואחרי ארבע שנים שוב – מעבר. הפעם לקליפורניה, באמצע גיל ההתבגרות. וגם פה נזרקתי למים. אם כי, הפעם, למים המפולטרים והחמימים של לוס אנג׳לס.

סיימתי תיכון כמו כל אמריקאית ממוצעת פלוס נשף הפרום, הציפורניים עם הפרנץ' והלימוזינה ומינוס הפן ומלון "הלילה שאחרי" ומשם לאוניברסיטת ברקלי, אבל רק לשנה כדי שאוכל באמצע התואר לחזור ארצה, להתגייס לצבא לקורס מ"כיות ורק לאחר מכן לחזור שוב לברקלי ולסיים את התואר.

רגע…זה ממשיך. סיימתי בהצלחה תואר ראשון בהנדסת תעשיה וניהול בקליפורניה הרחוקה (כשכל המשפחה בארץ) ועל הדרך גם הכרתי את הגבר גבר בזמן הלימודים (ישראלי מתוק שחשב שהוא ימצא את האמריקאית הבלונדינית שלו ונתקע עם צברית ג׳ינג׳ית מתולתלת), ומשם ישר לעמק הסיליקון לעבודה הייטקיסטית. השלב הבא הברור, מבחינתי, היה תואר שני במנהל עסקים. אבל למה שאקל על עצמי וארשם לאוניברסיטה מקומית וקרובה? את אירופה עדיין לא חוויתי… תואר שני באוניברסיטת אינסיאד שבצרפת, כשהגבר גבר, שבינתיים הפך לבעל בעל, מחכה לי בקליפורניה. עדיף. ועם האידיליה הזו בשנת נישואינו הראשונה עזבתי ללימודי ה-MBA, ובין ביקוריו בצרפת לביקוריי בסן פרנסיסקו סיימתי לא רק תואר שני אלא גם חודש שביעי להריון.

על לידה, גידול ילדים והמרחק מאמא:

חזרתי לסן פרנסיסקו עם בטן מאוד גדולה שכל שאיפותי של ניהול העולם הסתכמו בניהול הבית וסידור החדר לתינוקת.

מסביבי לא היו יותר מידי נשים עם תינוקות, עוד ממש לא הייתי מחוברת לקטע הזה והמשפחה הגרעינית שלי הייתה בארץ. הגענו שנינו ללידה די קלולס וזרמנו עם כל מה שקרה בבית החולים, כשרק בדיעבד הבנו את כובד הסיטואציה שאליה נקלענו כאשר הקטנטונת לא רצתה לצאת, נתקעה בתעלה ובעזרת מלקחיים יצאה לאוויר העולם עם אפגר 4. זאת אומרת כחולה, ללא תנועה ואפטית ונשלחה ישר לטיפול נמרץ כשאני עדיין במיטה מבולבלת מאוד. אני לא כ״כ זוכרת את 24 השעות שאחרי, אבל כשהגעתי לפגייה לחבק תינוקת פיצית בין כל מיני אינקובטורים כשמסביבם הורים מודאגים, אני לא הייתי…לא ידעתי ממה עלי להיות מודאגת. סוף טוב הכל טוב. נויה שלנו התאוששה מאוד מאוד מהר וכבר כמה שעות אחרי הלידה כיכבה בכל המדדים. את גודל החשש הבנתי רק תקופה ארוכה אחרי הלידה.

בבית הייתי די לבד. לא ידעתי כלום על תינוקות, לא היו חברות קרובות בסביבה. אמא הגיעה מהארץ, עזרה ומאוד עודדה אותי להצטרף לקבוצת אמהות. אני די זלזלתי אבל הלכתי בשבילה ומהר מאוד הבנתי שזה היה בשבילי – הקבוצה החזיקה אותי, נתנה טיפים וגרמה לי להבין שאני לא לבד. הכל היה באנגלית אבל זה ממש לא שינה כלום.

את השנתיים הבאות העברתי בבית עם ילדה גי׳נגי׳ת בשכונה מנומנמת ויפה, עם מעט מבקרים מהארץ והרבה ביקורי מולדת וכשנויה הייתה בת שנתיים החלטנו שאנחנו רוצים שהיא תגדל בארץ ועשינו סוג של עליה.

התמקמנו בפרבר בשרון. לא היה לי פשוט להחליף עירוניות שקטה לאיזור שקט עוד יותר. לא הכרתי את הסביבה ופתאום כל התנהלות החיים השתנתה. היינו מוקפים במשפחה, המון חברים, התחלה חדשה. טוב ורע, קל וקשה.

התמקמנו, עבדנו, נולד עוד ילד ג׳ינג׳י ובנינו בית מקסים. אבל אחרי שבע שנים בארץ, עם שני ילדים ותינוקת בת ארבעה חודשים, החלטתנו לעשות מעבר נוסף. ניו יורק סיטי Here I come!!!

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | אמהות מסביב לעולם | ישראלים בניו יורקעל ילדים, מעברים והתאקלמות במדינה חדשה:

כל חיי הביאו אותי לרגע הזה – לכבוש את ניו יורק כמו סקס אנד דה סיטי. אך הפעם במעבר, כבר לא הייתי בגפי (וגם  לא זוג + עוללה כפי שהיינו כשחזרנו ארצה), אלא חלק ממשפחה בת חמש נפשות.

אני נושמת שינויים ואוכלת מעברים לארוחת בוקר. זה באופיי ובדם שלי. אך מעבר עם ילדים ממדינה אחת למדינה אחרת, הוא עניין לא פשוט. כל ילד חווה את המעבר בצורה אחרת ולכן החלטתי, גם כאמא וגם כמישהי שעברה את התהליך בילדותה ובבחרותה, להקדיש את כל כולי להתאקלמות של הילדים. לשינוע, לחוגים, לחברים….להיות שם ולעזור צעד אחרי צעד. לפי דעתי,  זה היה מאוד משמעותי בהתאקלמותם.

וכמובן שצריך גם לקחת בחשבון את אופי הילדים. הגדולה שלנו מתאקלמת בכל מקום בקלות, עם שפה או בלי שפה…זה ממש לא משנה לה ולכן מבחינתה היינו נפרדים לשלום עם הגיענו לניו יורק ונפגשים שוב בנשף סיום התיכון. לעומת זאת, האמצעי, חווה מעברים בצורה יותר קשה. השוני באווירה, צורת ההתנהגות, הציפיות השונות ממנו כתלמיד. חלק מהדברים הוא הבין לבד במסגרות החדשות ועל חלק גדול דיברנו בבית וחווינו ביחד בסופי שבוע ובערך תוך תשעה חודשים התחיל להרגיש כבר בעניינים. כיום הוא מרגיש בניו יורק כמו ביתו הראשון.

אני מאמינה שהרבה מהיחס שלהם למעברים מגיע ממה שהם רואים אצלנו, ההורים. לכן, מההתחלה דאגנו לשדר להם כזאת אופטימיות והתרגשות חיובית שגם הם נדבקו בציפייה. העצמנו  כל דבר קטן – "וואו, תראו את ביה״ס – כמה שהוא גדול", "תראו את הפארק ליד הבית – איזה נוף", "וואוו – יש פה איזה חוגים שאתם רוצים". להלהיב להלהיב להלהיב. ככל שהיינו חיוביים ואופטימיים וככל שהראנו שלכל בעיה יש פיתרון, ככה הם זרמו יותר.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | אמהות ישראליות בעולם | רילוקיישן לניו יורק
מעיפים עפיפונים לצד הנהר

היום כבן אדם בוגר אני רואה את כל המעברים שחוויתי, חלקם לא בשליטתי וחלקם כהחלטה שלי, כתוספת מדהימה למי שאני. מה שלמדתי, תרבויות שונות, חוויות משפחתיות יוצאות דופן ועוד. בתחילת דרכנו, החלטנו, אני ובעלי, שאנו רוצים שהילדים שלנו גם יחוו את העולם ככה. אנו תמיד צוחקים שבכל מקרה הילדים בוודאי יישבו אצל פסיכולוג בגיל 18 ויקטרו עלינו אז בואו ניתן להם באמת חומר לקטר עליו….

על מדוע יש לי שני שמות:

כשנולדתי, הורי, ששאפו להיות מאוד מקוריים, רצו לבחור לביתם, בכורתם, שם מיוחד, קליט, פשוט, יפה ולא מסובך ומכיוון ששם המשפחה שלנו לא כלל אף אלמנט מהקריטריונים הללו – כל הלחץ נפל על השם הפרטי : חן.

עם השם חייתי באושר בארץ ישראל הטובה והישנה עד שעברתי בפעם הראשונה לניו ג'רזי. כי לשלוח ילדה בת 8 לבה"ס אמריקאי פרברי, בשנות השמונים המוקדמות כשהמנהל בקושי ידע היכן למקם את ישראל על המפה כששמה בעברית הוא "חן" אבל בתרגום חופשי (מאוד) בפספורט הוא "Hen" אז כל מה שיש לי להגיד לכם זה "קוקוריקו" כי Hen  זו תרנגולת באנגלית. בדיוק כל מה שילדה ג'ינג'ית חולמת עליו כשהיא עוברת לארה"ב בלי לדעת מילה באנגלית לתוך כיתה של בלונדינים שכל סיטואציה של קריאת שמה תגרור קירקורים והנפת ידיים ומקור מחברי כיתתה החדשים. אז מפה לשם , ומהר מאוד, על משקל  "חֵנִי" מהבית, שמי הפך בין לילה ל "אַנְנִי". הגיוני, לא?

אמהות-מסביב-לעולם_אנני_חן__9
היי אני חן, Hen, חני, אנני!

כשהפכתי לאמא נשבעתי שלא אעביר את הילדים שלי את אותה טראומת שמות במיוחד שכבר ידעתי את מה שהקלפים ניבאו – מגורים מחוץ לגבולות הארץ. וכמו הוריי, גם אני רציתי לקרוא לבכורתי, שם מקורי, בינלאומי, מיוחד, קליל וקליט: נויה!  נחמד ופשוט. אבל כל מה שיש לאמריקאים להגיד עליו זה "!!Oh how interesting" (מה שבתרגום חופשי אומר – "למה כולכם הזרים חייבים להיות כאלו מקוריים? למה לא קוראים לה ג'ניפר או לאורה כדי שלא נצטרך לשבור את השיניים??")

עם האמצעי גם חיפשנו שם נעים, קצר, שאת כל מרכיביו אפשר להגות בכל שפה – גור, פשוט, קצר וקולע. אך כשאמריקאים מבטאים אותו, זה נשמע כמו שאגת נמר אפריקאי צולע –

גגגגגגגגרררררררררררר

ולכן,  עם השלישית לא לקחנו סיכונים וקראנו לה ליבי.  כולם פה חושבים שזה קיצורֿ של אליזבת ושואלים אם אנחנו קתולים או פרוטסטנטים.  אני ישר ממלמלת משהו לא ברור וליתר ביטחון גם מצטלבת :-).

על מערכת החינוך האמריקאית:

החלטנו להכניס את הילדים לבתי ספר ציבוריים. הם נחשבים טובים במנהטן ואמרנו לעצמנו שננסה אותם לפני בתי ספר פרטיים. הצליח לנו בגדול! מערכת החינוך שחווינו הייתה מכילה, עם שיטת לימוד שכ״כ התאימה לילדים צעירים, מעניינת וכיפית. הם ממש נהנו ללכת לביה״ס, לעשות עבודות ולתרום לכיתה. קשה לי להשוות למערכת החינוך הישראלית, כי זה לא פייר. ממש אין מה להשוות עד כדי שזה מתסכל. מערכת החינוך בארץ לא מגיעה לקרסוליים של זו שחווינו  – לא מבחינת תכני הלימודי, אופן הלימוד או ההתייחסות של צוות המורים.

הלימודים בבה״ס היו בשיטה מבוססת פרויקטים, Project Based Learning. כל נושא לימוד היה פרויקט ארוך שכלל כמעט את כל מקצועות הלימוד. אם למדו על תפוחים (וכן היה פרויקט כזה שבהתחלה לא הבנתי מה יש לדבר כ"כ הרבה זמן על תפוחים) – הם למדו על חלקי התפוח, מקומות גידול (כמובן עם טיול למטע תפוחים), אקלים רלוונטי, ביקרו בשוק איכרים לראיין איכרים ולראות את המבחר, במתמטיקה מילאו טבלאות בנושא, באומנות ציירו את מה שחוו וכמובן שבסוף הכינו מצגת בכוחות עצמם על מה שלמדו. ככה בכל נושא. זה היה מדהים והתלמידים כ״כ נכנסו לעיניין. זה ממש העצים אותם.

אמהות-מסביב-לעולם_אנני_חן__1

חוקרים דלועים

את הקטנה שלחנו לגן פרטי שעלה לנו כמו שנת לימודים באוניברסיטת יוקרה. הגן היה מקסים אבל כגן עירוני הוא היה בתחתית של בניין רב קומות וה"חצר" של הגן היה בעצם הפארק הירוק במרחק כמה רחובות מהגן. הילדים יצאו לפארק כמעט מידי יום, גם בימים מושלגים. ילדים ניו יורקרים עמידים בפני כל מזג אוויר. התכנים בגן דמו לתכנים בארץ אך מספר הילדים בכל קבוצת גיל היה קטן (לא יותר מעשרה ילדים בגן). חגגנו את החגים הנוצרים כמו כריסטמס והזמינו אותי ללמד את הילדים בגן על החגים היהודים. הגן היה מאוד מכיל ומאוד מאוד רך עם הילדים. גם התרבות בגן היתה רגועה ושקטה – לא היה צעקות בכלל והיה דגש על ביטוי דרך אומנות. הקטנה שלנו פרחה שם.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | אמהות מסביב לעולם | ישראלים בניו יורק
חוגגים חנוכה בניו יורק
על הסוויץ' שעברתי בעקבות אסיפת הורים בגן:

לאסיפת ההורים הראשונה בגן, הוזמנו לפגישה תמימה של הורי הגן בשעות אחר הצהרים המאוחרות. שיחה קלילה עם הגננת על הגן, כך חשבתי. תקתקתי בייביסיטר (ישראלית, כמובן) ויצאתי אחרי מקלחת וחולצה ללא כתמים לשבת על כסאות שמכסים לי חצי טוסיק. הייתי מרוצה מעצמי מאוד. אבל כנראה לא מספיק כי שאר האמהות הגיעו עם שמלות ערב, פנים מאופרות וביקור אצל המניקוריסטית. הגברים לעומת זאת היו בטוקסידו או מינימום חליפה. לא, אני לא מגזימה…רמת ההשקעה לאסיפת הורים קלילה בגן עשתה לי סוויץ׳ ברמת ההשקעה הכללית שלי בלוק היומי שלי בשיטוטיי בניו יורק וכמובן גם סוג של סוויץ׳ בחשבון הבנק.

על תהליך קבלה לבתי ספר:

כשהבכורה שלנו עלתה לחטיבת ביניים, נתקלנו בתהליך שלא היה לי מושג שקיים בכלל – תהליך קבלה לחטיבת ביניים בביה״ס ציבורי! תחרות מטורפת, סיורי בתי ספר שונים, מבחנים בכתב וזימונים לאינטראקציה חברתית, דירוג בתי ספר בכתב וחיבורי קבלה. אשכרה הרווארד. לא ציפיתי לזה בכלל.

אך לאחר שהבנתי את חשיבות התהליך (ולהגיד את האמת, בתחילה די זלזלתי בו כי לא הבנתי את ההבדלים התהומיים בין בתי הספר) ניצלתי את הקלף הישראלי שלי – חוצפה עדינה, אפס שבויים ודבקות במטרה וביררתי בכל מקום אפשרי על סוגי בתי הספר השונים, איך להתכונן למבחנים, עם מי צריך לדבר כדי שיזכרו אותי (מאוד חשוב!!!), אילו מכתבים תומכים כדאי לכתוב (מהגרת חדשה במדינה, רק למדה אנגלית וכו'), איזה הקלות לבקש והכי חשוב לחייך. לחייך לחייך כל הזמן.

וזה השתלם – נויה התקבלה לחטיבה נהדרת, קרובה לבית – מה שנתן לה עצמאות שכן לא תלויה בנו או בתחבורה ציבורית ולי שקט נפשי שהיא לא מסתובבת לבד ברחבי העיר.הרי מצד אחד ,העיר הזאת קוראת לילדים לצאת לכבוש אותה אך מצד שני, עדיין קיימות מחשבות על סכנות שעוברות לכל אמא בראש מסביב לשעון, והמתבגרת שלי וחברותיה בדיוק בתפר בין להיות צמודה לאמא לבין לשחרר ולהתרוצץ לבד.

כל פעם שהיא "בדרך ל…" או "בדרך מ…" היא מסמסת או מתקשרת. השנה סוף סוף היא גם החלה לקחת את הרכבת התחתית לבד. היא יודעת מה היא רוצה לעשות ולראות בעיר – הצגות חדשות, חנויות חדשות וסתם ללכת ברחובות. כמוני, גם היא חיה עירונית שהעיר רק מעוררת אותה. אבל עם כל הרצון של נויה לגלות ולחקור את העיר הגדולה, עדיין חשוב לזכור שמימד הלימודים הוא חזק ולא מזלזלים פה. כמו שתיארתי, במעבר מביה״ס אחד לשני צריך להתקבל ומאוד מאוד להשקיע – מבחנים, חיבורים, ראיונות. הלחץ החברתי בביה״ס הוא להצטיין ולהיות יצירתי. אווירת העשייה בביה״ס היא מאוד חשובה לכולם. המורים משקיעים בילדים ובתמורה הילדים מאוד רציניים לגבי הלימודים ולכן "העצמאות" הזו ממש לא באה על חשבון הלימודים.

על חוגים ותרבות הספורט:

למזלי, בתי הספר משתפים פעולה עם המתנ"ס השכונתי ודרכו הציעו לילדים חוגים (after school activates) שיגרתים ומאוד נחמדים. הילדים בחרו את החוגים, ובימים שהשתתפו בחוג עברו ישירות מביה״ס לחוגים באמצעות צוות המתנ״ס ואני הגעתי לאיסוף רק ב-17:00 בערב. בהתחלה זה נראה לי מאוד מאוד מאוחר כשעת איסוף ויותר מידי עבור ילד שמתחיל ב-8:30 את יום הלימודים אבל הסתגלנו. במיוחד, כשרוב החברים גם נשארו לחוגים. ומבחינת הילד – דאגו לו שם לאוכל, הוא לא היה צריך לצאת ממבנה ביה״ס והוא נהנה בחוג עם חברים.

אמהות-מסביב-לעולם_אנני_חן__3

נבחרת הכדורעף

אחד התחומים המאוד מפותחים פה הוא תחום הספורט בביה״ס. יש מיליון קבוצות ואפשרויות להיות פעיל במהלך היום. הגדולה שלנו רצתה הכל מהכל – גם להצטרף לנבחרת כדורעף ולהיות קפטנית הקבוצה, גם להיות חלק מנבחרת מהאצנים ולהתרוצץ ברחבי העיר בתחרויות וגם להתאמן בשחייה באחד ממרתפי הענק בשכונה. והאמצעי?  גם רצה. אבל לא במסגרת המתנ"ס אלא הכל באחד על אחד. שחייה, קרטה, התעמלות עם מורים פרטיים. ומי אני שאגיד לא, אפילו אם זה דורש ממני לחצות רחובות מושלגים, לדלג בין שלוליות, לתזז ברחבי העיר (מי הזיע יותר? אני או הם? לא ברור) ולמשכן את גופי תמורת בייביסיטר לאחרים? באמריקה כמו באמריקה, אני צריכה להיות אמא על ספסלים מעודדת בקולי קולות.

על חופשות וסופי שבוע:

השבועות של הילדים היו עמוסי לימודים וחוגים אז בסופי שבוע ניסיתי למלא אותם בחוויות משפחתיות עירוניות מיוחדות – פסטיבלים שונים, מתחמים חדשים, מוזיאונים פחות ידועים ועוד. מאוד השתדלתי לא להגיע לאזורים עמוסים ותיירותיים ותמיד מצאתי זמן גם ליהנות מהשכונה הירוקה שלנו על גדות הנהר. לא היה לנו רכב אז בתוך העיר הסתובבנו תמיד בתחבורה ציבורית ומידי כמה שבועות שכרנו רכב ליעדים רחוקים יותר.

אמהות-מסביב-לעולם_אנני_חן__5

לומדים לגלוש
נופשים בחופי מקסיקו

את חופשות בית הספר והחגים, לא משנה מאיזה דת, ניצלנו לנסיעות. חרשנו את הסביבה הקרובה והרחוקה יותר. הסתבר לנו שבאזור שלנו, זה מה שכולם עושים – מגיע חג או חופשה ויוצאים מהעיר. העיר הזאת לא פשוטה וחייבים להתאוורר. במיוחד בתנאי מזג אוויר קיצוני. בתחילת השהות שלנו בניו יורק, כשעוד לא ידענו לאן בורחים, נזכרנו ממש ברגע האחרון לבדוק זמינות ופניות יעדים שונים. כמובן שהכל היה מלא – המקומיים סגרו את כל התוכניות שלהם כבר חצי שנה קודם. לאט לאט התחלנו לתכנן כמעט את כל השנה מראש ומה שיכולנו סגרנו מוקדם. זה הוזיל לנו עלויות, הבטיח לנו מקום ולא היינו ׳תקועים׳ בבית במהלך חופשות ביה״ס ממושכות. רוב החופשות שלקחנו היו תלויות עונת השנה בניו יורק: בסתיו כל שנה יצאנו מהעיר ליום לראות את צבעי חילופי העונות, בחורף תמיד ייעדנו כמה סופי שבוע לסקי (שבעלי ואני יודעים לעשות ומאוד רצינו שכל הילדים ילמדו גם כן) וכל קיץ הגענו לארץ. ובתקופות מזג האוויר הקשה במנהטן (חודשי ינואר-פברואר) היינו בורחים ליעדים חמימים. טיילנו המון ואני חושבת שהילדים מאוד מאוד הרוויחו מכך. זה איחד אותנו כמשפחה וחווינו ביחד מקומות חדשים ותרבויות שונות.

על אסון התאומים:

למרות היותנו ישראלים נהגנו להשתפשף בתרבות המקומית שאפיינה את ניו יורק והאירוע המכונן של האזור, כמובן, היה אסון התאומים (9/11). פעם בשנה מתקיים מירוץ בעיר לזכר הנופלים – בנים של, דודים, נשים, עובדים, כל מי שהכיר או מזדהה, מוזמן לרוץ. כשרק הגענו לניו יורק, נקלענו למסלול של רצים שעבר ממש מתחת לדירה שלנו על נהר ההדסון. רמת ההזדהות עם הנופלים ריגשה אותנו ומגוון האנשים שרצו והרגשת הסולידריות ממש גרמה לנו לעמוד ולהצדיע. מאז כל שנה אנחנו מגיעים לראות ולחלוק כבוד. מה שמרגש עוד יותר זה שהאצנים מתרגשים מהמעודדים. וכבר יצא שאצנים שהבחינו בילדינו עומדים ומעודדים עם דגלים אמריקאים, סטו מדרכם במסלול להגיד שלום ותודה לילדים. אני דומעת כשאני משחזרת את זה כעת.

על מזג האוויר הניו יורקי:

הדבר שמאוד מאוד השפיע על ההתנהלות שלנו בניו יורק, התוכניות שלנו ואפילו על ההתנהגות הוא מזג האוויר. מזג האוויר בניו יורק לא פשוט. הקיץ לוהט ודביק, החורף קשה ומאוד ארוך ועונות המעבר קצרות. כישראלים שהגיעו לעיר עם מזוודות מלאות טי שירטס, מעיל פוקס ומגפוניי ניין ווסט – חשבנו שאנחנו מסודרים אך מהר מאוד, או לפחות כבר בתחילת נובמבר, הבנו שלא הבנו כלום. החורף בניו יורק קשה אבל העיר לא מפסיקה לרגע. הכל מתנהל כרגיל וצריך ללמוד להתמודד עם תכניות מחוץ לבית, תחבורה ציבורית ושעות חשיכה גם שקפוא ומושלג בעזרתם האדיבה של ביגוד איכותי מתאים. כמובן שגם נהנינו מהחורף – ממלחמות השלג מתחת לבית, מהסקי במרחק נסיעה קצר יחסית, ממתחמי החלקה על הקרח ולי באופן אישי –  גם משופינג של מלתחה חדשה עונתית.

אמהות-מסביב-לעולם_אנני_חן__4
קרררר בחורף הניו-יורקי
על מדוע התחלתי לכתוב בלוג:

כשעברנו לניו יורק הגעתי לשם עם תינוקת בת ארבעה חודשים ולא עבדתי – בעלי צלל ישר לעבודה ואני הייתי אחראית שהילדים יתאקלמו, שהבית יתקתק ועל כל הפעילות התרבותית שלנו בעיר (האחריות של המטלה השלישית הייתה כמובן המהנה ביותר).

כשהילדים כבר זרמו במערכות השונות התלבטתי אם לחפש עבודה (בעלת אזרחות אמריקאית…לפחות הייתה תמורה בעד האגרה בעקבות כל השינועים בעברי) והחלטתי (עדיין לא בלב שלם) שאני רוצה להיות נגישה לילדים במיוחד כשאין לנו מערכת תמיכה כלשהי ושבעלי רוב הזמן מעופף בעולם.

אז למדתי לג׳נגל בין הטיפול בילדים לבין הכרת העיר – אם אני כבר בצנטרום של הצנטרום לא כדאי? ייעדתי לפחות יום בשבוע להכיר אזורים שונים בעיר, נסתרים, רחוקים, אחרים, עונתיים. בדקתי בילויים פוטנציאלים עם הילדים, הלכתי לתערוכות ופתיחת גלריות שונות. בהתחלה הצטיידתי בטיים אאוט ניו יורק ולאט לאט מצאתי עוד מאגרי מידע שהם לא בהכרח לתיירים – אלא למקומיים. רציתי לשתף את החברים והמשפחה בחוויות שלי, של המשפחה והתחלתי לתעד את הכל בבלוג. מעבר לתחושות והרגשות שעליהם סיפרתי, שיתפתי גם בכל מיני מקומות ומסלולים בעיר וככה הבלוג התגלגל והגיע לקהל גדול יותר ויותר ואפילו והתחלתי לכתוב טור שבועי ב- ynet.

אמהות-מסביב-לעולם_אנני_חן__7

חווים ויוצרים גראפיטי במוזיאוני העיר

מסתבר שלמרות שמבחינתי ניו יורק היא מרכז העולם, יש עוד המון אנשים שלא מכירים או שבכל ביקור רוצים להכיר משהו חדש. אז למרות המעבר חזרה לארץ בתחילת השנה, החלטתי להמשיך להיות על הקו ולהמשיך לכתוב על העיר – המלצות, הגיגים, סיורים, אירועים ועוד. לא מצליחה להוציא את העיר מהוורידים שלי.

החוויה הניו יורקית שלנו הייתה ועודנה יוצאת מן הכלל בתור משפחה. היו קשיים, היו תסכולים אבל היתרונות לכולנו (גם הילדים אומרים) היו by far גדולים מהחסרונות. השהות והחוויה המשותפת מאוד מאוד קירבה אותנו, גילוי העיר הדהימה אותנו ביחד והאפשרויות לכל אחד בנפרד עודדו אותנו להמשיך קדימה. כשאני מסתכלת קדימה, אני רק יכולה לקוות שתהיה לנו עוד אפשרות כזאת. אך גם אם לא, החוויה בניו יורק השאירה לנו זיכרון מתוק מתוק לכל החיים.


אתן עדיין כאן? הייתי בטוחה שרצתן לקנות כרטיס לניו יורק ולסגור איזה מסלול טיול עם חן, אנני או איך שתרצו לקרוא לאמא הניו יורקית המקסימה הזו (ודרך אגב אם תירשמו לבלוג שלה בימים הקרובים גם תקבלו ממנה מתנה נהדרת – חוברת טיולים מפורטת הכוללת חמישה ימי מסלול מדוקדקים עם מקומות בילוי, אוכל, נוף וחוויה. כי גם אם אתם לא בדרך לשם אחרי הראיון הזה…בטוחה שבקרוב תהיו).

תודה רבה חן על ראיון מרתק! אתן מוזמנות להמשיך וללמוד על החיים של חן בניו-יורק בבלוג האישי שלה "באמאשלי" ומבטיחה שגם אם ביקרתן עשרות פעמים בעיר הזו – חן תדע איך לחדש לכן!

ואם אתן במקרה אמהות ישראליות שגרות מחוץ לישראל ורוצות להתראיין למדור "אמהות מסביב לעולם", אשמח אם תצרו איתי קשר בדוא"ל shira@prettysimplelife.co.il.


פספסתן את הראיונות הקודמים? מזמינה אתכן לבקר איתי מסביב לעולם:

אמהות מסביב לעולם: הכירו את קרן מניו זילנד 

אמהות מסביב לעולם: הכירו את יוליה מאוסטרליה 

אמהות מסביב לעולם: הכירו את ליאת מיפן

אמהות מסביב לעולם: הכירו את כריסטינה מספרד

אמהות מסביב לעולם: הכירו את דונה מסקוטלנד

אמהות מסביב לעולם: הכירו את ג'ואנג מקוריאה


וכמובן את כל סיפורי קוריאה שלי בבלוג:

5 עובדות מפתיעות על היריון ולידה בקוריאה

5 עובדות מפתיעות על גידול ילדים בקוריאה

הדברים הקטנים שמקלים על הורים בקוריאה

אמהות מסביב לעולם: הכירו את קרן מניו זילנד

5 עובדות שאני יודעת על ניו זילנד.

  1. צילמו בה את טרילוגיית שר הטבעות.
  2. מתגוררים בה יותר כבשים מבני אדם (ושהכבשים מפליצות גזים הגורמים להגדלת החור באוזון).
  3. שבין הניו זילנדים לאוסטרלים קיימים חילוקי דעות קשים באיזו מדינה מהשתיים המציאו את הפבלובה.
  4. הציפור הלאומית היא קיווי כי היא דומה לפרי – ולכן הניו זילנדים מציגים את עצמם כ-Kiwi's.
  5. יש לה נופי פרא משגעים ואני חולמת על טיול בניו זילנד בעתיד.

5 עובדות וזהו.

אז תארו לכן את שמחתי שחברתי לבלוגספירה, נעמה אורבך מהבלוג "סימני דרך" שידכה אותי לחברתה קרן סגל, המתגוררת בדֶנִידִין, ניו זילנד, עם בן זוגה דני ושתי בנותיה, תמר (8) ויסמין (5), שהסכימה שאראיינה למדור "אמהות מסביב לעולם" בכל הקשור להורות, אמהות וגידול ילדים שם. תודה לך נעמה ותודה לך קרן שהסכמת!

קרן_משפחה
קרן והמשפחה

מזמינה אתכן כתמיד, לעשות לעצמכן כוס קפה (או במקרה שלנו, תה אנגלי, בהיות ניו זילנד חברה בחבר העמים הבריטי המכיר במלכה אליזבת' כעומדת בראשה), משהו מתוק ליד (רק לא פבלובה) –ולטוס איתי לצדו השני של העולם, וללמוד קצת על החיים בניו זילנד מפיה של אמא המתגוררת שם.

וכרגיל, תזכורת קטנה לפני שצוללים. כמו בראיונות הקודמים, מידי פעם אוסיף תובנות והערות משלי. אלו יצוינו באמצעות ראשי התיבות של הבלוג – PSL.

קצת על קרן:

נולדתי בירושלים וגדלתי בעיר העתיקה, מקום מיוחד (ומורכב) לגדול בו והמשכתי להתגורר בה גם בבגרותי. כשהייתי בת 10 נסעתי עם משפחתי לפוסט דוקטורט של אבי באנגליה, מה שזכורה כחוויה מאוד משמעותית עבורי. נחשפתי לבית ספר שהתנהל באופן מאוד שונה ממה שהייתי רגילה לו בארץ – המורים היו יותר רגועים, ויותר פנויים לתלמידים, הייתה הרבה עבודה עצמאית ודגש על יצירה ואומנויות. בעיקר, חוויתי במשך שנה אחת ילדות כמו שהיא יכולה להיות במקום אחר, שיש בו פחות מתחים קיומיים כמו בארץ, ומנגד, הרבה יותר אפשרויות מבחינת תרבות פנאי. בנוסף, אמי לא עבדה באותה השנה, מה שתרם והוסיף לחוויה החיובית ואני זוכרת כמה כיף היה לי שאמי הייתה בבית ולא הייתה צריכה לתמרן בין מחויבויות של עבודה לאמהות.

אמנם, נסעתי רק לשנה, אך החזרה לארץ מאנגליה לא היתה פשוטה לי כלל. הרגשתי לא כל כך שייכת. לא אהבתי את הלימודים בבית הספר. היו דברים שהיו לי מעניינים, אבל לא הרגשתי שום קשר רגשי לרוב המורים/ות שלי, ובעיני זה מפתח חשוב ללמידה. בנוסף, הלימודים נראו לי חסרי מעוף, והחיים בעיר העתיקה בירושלים היו מאוד שונים מאשר אלה שלצד נחל קטן באוקספורד. לשמחתי, פגשתי חברות חדשות בשכונה שלי שהפכו לחברות חיים, ושההתבגרות לצידן הייתה ועודנה מתנה ענקית בחיי.

כשבגרתי בחרתי ללמוד פסיכולוגיה  ואחר כך למדתי גם  סוציולוגיה. עבדתי בהרבה דברים, אבל בעיקר לימדתי והנחתי קבוצות דיאלוג בין יהודים לפלסטינים. נשארתי לגור בירושלים, ושם גם הקמתי את משפחתי. לפני כארבע שנים הזדמנה לבן זוגי האפשרות להמשיך ללימודי דוקטורט בניו זילנד, ושמחנו על האפשרות לשינוי וכך עברנו לכאן. לא ידעתי עוד במה אעסוק כשהגענו (היום, אני דוקטורנטית לפסיכולוגיה), אבל שמחתי על הזמן עם הבנות בבית, שעזר לכולנו להתרגל למקום החדש. הדבר היחידי שידעתי לגבי ניו זילנד לפני שהגענו לכאן הוא שאהבתי מאז גיל ההתבגרות את השיר של דליה רביקוביץ' "שני איים ל ניו זילנד".

פנגווינים-צהובי-עיניים
פנגווינים צהובי עיניים שאפשר לפגוש בניו זילנד

אלו החוויות, התובנות והמחשבות של קרן על הורות וגידול ילדים בניו זילנד.

על ללדת בבית את בתך 

את שתי הבנות ילדתי בארץ ועם שתיהן היו לי לידות נפלאות. קודם כל, מאוד נהניתי מההריונות. זו הייתה חוויה מדהימה בעיני, שאפשרה הרבה חיבור לגוף וליכולת שלנו, הנשים, לצור חיים חדשים. אבל גם הריון מצריך הרבה מפגש עם המערכת הרפואית, ויש גם אי ודאות, ודברים מלחיצים, אז לא הכל היה תמיד קל וכיפי. התכוננתי היטב ללידות שלי וידעתי בדיוק איך אני רוצה ללדת. כשהייתי ילדה ראיתי את הכלבה שלי ממליטה פעמיים, וזכרון ההמלטות שלה היה משמעותי עבורי. היא התכנסה בתוך עצמה, חיפשה מקום חשוך ושקט, ומשם בעצם ידעה מה לעשות. הזיכרון הזה של ההמלטות שלה, עזר לי בהכנה שלי ובאופן שבו דמיינתי שהלידות שלי תהיינה. למזלי הדברים גם הסתדרו כמו שרציתי. ילדתי את בתי הבכורה במרכז ללידה טבעית בתל השומר, ואת בתי הצעירה ילדתי בבית. למיטב ידיעתי, בניו זילנד קיימת אפשרות הבחירה לאישה היכן ללדת – בבית חולים או בבית (PSL: וזאת בניגוד גמור לישראל, אשר משרד הבריאות מקשה על אלו המבקשות ללדת במרכז לידה טבעי או בבית וישנם תנאים מאוד מסוימים אשר היולדת צריכה למלא בכדי שיתאפשר לה ללדת בבית כגון אישה בריאה עם היריון תקין שמתגוררת במרחק של עד חצי שעה מבית חולים ויש בבניינה מעלית. כמו כן, נשים ישראליות הבוחרות ללדת בביתן אינן זכאיות למימון הלידה אלא למענק לידה בלבד). אני, למזלי, יכולתי לגייס ללידה הן במרכז לידה טבעי והן ללידה בבית עם מיילדת פרטית, את הכסף, אך בניו זילנד אלו ממומנים על ידי המדינה (PSL: כמו בניו זילנד גם בבריטניה מממנים לידות בית כפי שלמדתי כשראיינתי את דונה מסקוטלנד שגם היא ילדה את שני בניה בביתה).

דבר נוסף שהיה חסר לי מאוד בארץ, וכאן הוא מובן מאליו זו תמיכה וליווי של הזוג. מכיוון שלא מלמדים אותנו איך להיות אמהות, אנחנו צריכות ללמוד את הכל בעצמנו, או לשמוע הרבה מאוד עצות מנשים אחרות, שלא תמיד מתאימות לנו. ולי באופן אישי לקח לי הרבה זמן לפתח את "העצמי" שלי בתור אמא. בניו זילנד, כבר בתחילת ההיריון בוחרים מיילדת שמלווה את המשפחה לאורך ההיריון עד כמה שבועות אחרי הלידה. הגישה הרפואית בניו זילנד היא מאוד מניעתית, ולכן, המיילדת המלווה אחראית על מעקב ההריון באופן כללי, וגם על הבדיקות במהלך ההריון, פרט לאלה שרק רופאה יכולה לעשות. כך שלמעשה, היא הדמות המשמעותית עבור בני הזוג לאורך כל ההריון, הלידה, וההתרגלות לילד/ה חדש/ה.

על ההחלטה לא לשלוח את הבנות לגן עד גיל מאוחר

אחרי שבתי הבכורה נולדה הבנתי שמבחינתי החיים השתנו בצורה שלא ניתן להחזיר אותם להיות כפי שהם היו. גיליתי שלהיות אמא זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, ואפילו שיש והיו המון רגעים קשים, משעממים, מתסכלים, הרגשתי שאני לא רוצה לעבוד ולשלם כדי שמישהו/מישהי אחרת ייהנו מלבלות עם הבת שלי, ורציתי שאני אהיה זו שתזכה להיות איתה כמה שיותר. ידעתי שאני מאוד רוצה להישאר איתה בבית עד גיל שארגיש שהיא בשלה להיפרד ממני ולצאת למסגרת מחוץ לבית. היה לזה, כמובן, מחיר כלכלי מאוד גדול, ואני מאושרת שבן הזוג שלי ראה את הדברים בדיוק כמוני, והיה ברור לנו כהורים שהבאתה לעולם היא מבחינתנו סוג של "מהפכה" בחיים שלנו, ובסדרי העדיפויות שלנו.

מה שהיה לי מאוד חסר בארץ, כאמא שנשארה בבית עם ביתה, ובניו זילנד הוא מאוד זמין, זו מסגרת חברתית מחוץ לבית. אמנם ארגנתי לה ולעוד ילדה מין מסגרת קטנטנה של 9 שעות בשבוע, כשהייתה בת שנתיים וקצת וגם הצטרפתי לפעילויות של הורים שהם בחינוך ביתי, אבל לפחות בירושלים, המון פעילויות מחוץ לבית עם ילדים צעירים כרוכות בתשלום. כאן, המצב מאוד שונה – המוזיאונים הם בחינם, בילוי בבריכת שחיה עירונית להורה וילד/ה עד גיל 5 עולה משהו כמו 10 ש"ח, כך שזה מאוד סביר. בארץ היו מעט מאוד אפשרויות כאלה. (PSL: מה שמאוד מזכיר לי את החיים בקוריאה, גם שם עלויות הכניסה למקומות היו סבירים בהחלט כמו גם האופציות לבילוי היו רבות יותר ומותאמות יותר לילדים כפי שתיארתי בפוסט כאן).

גן-בוטני-בדנידין
הגן הבוטני בדנידין שניתן לבקר בו ללא עלות.

בנוסף, בניו זילנד ניתן למצוא עוד משהו מיוחד שנקרא מרכזי משחק – אלה מרכזים להורים וילדים עד גיל 7, שבמחיר יחסית סמלי אפשר לבוא אליהם בבקרים ולבלות עם אמהות וילדים אחרים. המרכזים הם קואופרטיביים, כך שכל משפחה ששייכת למרכז גם "עובדת" בו. זה דורש מחויבות, אבל בתמורה מספק עוד "בית" להיות בו. כשהבנות שלי היו צעירות, זה היה לי מאוד חסר. כי לפעמים בבקרים רציתי פשוט שיהיה לי עוד בית להיות בו, ולהכיר אמהות במצבי. אני חושבת שזה גם מאוד עוזר מבחינת בידוד חברתי כי לבחירה שלנו להיות עם הבנות שלנו בבית עד גיל יחסית מבוגר היה גם מחיר של בידוד מבחינת החברה שמסביב. לאט לאט הכרנו יותר הורים שעשו בחירה דומה, אבל בהתחלה היינו מאוד לבד עם ההחלטה הזו, כי החברים/ות שלנו לא בהכרח בחרו באופן דומה.

על יוקר מחייה ותרבות צריכה 

עד לא מזמן, היה מקובל בניו זילנד שאחד ההורים נשאר בבית לגדל את הילדים/ות לפחות עד גיל שלוש, לפעמים עד גיל בית ספר, ולפעמים בכלל. זאת אומרת, אפשר היה כנראה די בקלות להסתדר עם משכורת אחת. אני מתרשמת שהדברים השתנו מאוד בשנים האחרונות, ושעלויות המחייה כבר פחות מאפשרות היום עבודה רק של בן/בת זוג אחד/ת. יחד עם זאת, יש הרבה משפחות שאנחנו מכירים שבהם רק אחד/ת מבני הזוג עובד/ת, כך שכנראה שזה עדיין אפשרי.

אני חושבת שניו זילנדים מאוד רגועים ביחס לעבודה, ובאופן כללי, דואגים להרבה זמן משפחה ובית. למשל, מאוד מקובל ששני ההורים נמצאים בבית בארוחת ערב, ונדיר מאוד שנשארים לעבוד מאוחר. אם יוצא לי להישאר לפעמים אחרי 17:00  במקום העבודה שלי, אני בדרך כלל לבדי. סופי שבוע הם די קדושים, ואנשים לא עובדים בהם.

עם זאת, אני חושבת שגם החברה כאן עוברת תהליכי שינוי מואץ ומרגישים שינוי ביוקר המחיה לעומת מה שהיה בעבר. ביחס לישראל, גם השינויים האלה ביוקר המחייה, עדיין לא הגיעו לעלויות כמו שיש בארץ, אבל בשונה מהעבר, ניו זילנדים מתחילים לשלם יותר על דברים,  מה שמחייב כמובן יותר שעות עבודה, והכיוון כנראה יתחיל להיות דומה יותר ויותר למה שקורה בארץ או בארצות הברית מבחינת הצורך לעבוד יותר על חשבון זמן עם המשפחה והילדים .

לשמחתי, אנחנו גרים בעיר קטנה, אז גם עם השינויים האלה התחילו להיות יותר מורגשים בערים הגדולות, בעיר שלנו עוד אפשר קצת לחיות "כמו פעם". בנוסף, המשפחות שמשתייכות למסגרת החינוכית והקהילתית שאנחנו שייכים לה חולקות ערכים דומים בנוגע לקצב החיים, וסגנון הילדות שרוצים לאפשר לילדים, אז זה מאפשר לנו לשמר די בקלות את הבועה שאנחנו רוצים לילדות שלנו.

אורח-קבוע-בחוף-של-דנידין
דייר קבע בחוף של דנידין, ניו זילנד
על תרבות המיחזור ו"עשה זאת בעצמך"

כאמור, התרבות כאן פחות צרכנית – ניו זילנדים אוהבים לעשות דברים בעצמם, ולתקן כל דבר שצריך בעצמם. בנוסף, הם לא ממהרים לקנות דברים או לזרוק אותם. יש שוק גדול של דברים מיד שניה, ואף אחד לא חושב שזו פחיתות כבוד לקנות משהו משומש, ולמכור משהו שכבר לא צריכים. אותי זה מאוד מרשים. לזה נלווית גם מודעות סביבתית – שאין צורך לייצר זבל מיותר, ובכל דבר שאפשר לעשות שימוש, או להעביר למישהו אחר שיוכל אולי לעשות בו שימוש. למשל, אנשים מאוד ישתדלו לא לזרוק אוכל, ולכל אחד יש בגינה מקום עם שאריות בנייה, למקרה שצריך יהיה לשפץ משהו…

בנוסף, אנשים כאן רגילים לעבוד קשה, הם ייצבעו את הבית בעצמם, או יתקנו ויתקינו דברים אם הם יכולים. לקחת מנקה או עוזר/ת בית זה דבר מאוד לא מקובל, ודי נדיר.

גם בכל הנוגע למיחזור וזבל, השיטה כאן מאוד שונה מבארץ. במשך כל השבוע אוספים את ה"זבל" – מה שאי אפשר למחזר בתוך הבית. בנוסף יש פח של זכוכיות, ופח נפרד לפלסטיק, נייר ומוצרי אלומניום ופחיות. בשונה מבארץ, את הפחים האלה מוציאים מהבית רק ביום האיסוף שלהם, זאת אומרת, פעם בשבועיים מוציאים את הזכוכיות  ובשבוע שאחריו את פח המחזור הכללי (פלסטיק, נייר וכו'). את ה"זבל" שאי אפשר למחזר, אפשר להוציא באותו היום, בתוך שקיות שחורה של העיריה שעולות כסף (שקית גדולה אחת, של 16 ליטרים עולה משהו כמו 7 ש"ח). אנחנו במין ספורט כזה של לייצר כמה שפחות זבל, והאמת שקומפוסט מפחית פי כמה את כמות הזבל שמייצרים. אני חושבת שהשיא שלנו נכון לעכשיו עומד על 8 שבועות. (PSL: ואם טרם קראתן את הפוסט האחרון שלי על שיטת המיחזור בדרום קוריאה, שמזכירה קצת את מה שמתואר כאן, הנה הזדמנות נוספת!)

לשיטה הזו יש בעיני כמה יתרונות – קודם כל – הרחובות נשארים נקיים, כי פרט ליום שבו מוציאים בצורה מסודרת את הזבל, אין פחים בחוץ. בנוסף, השיטה הזו מחייבת א/נשים  לקחת אחריות על כמות הזבל שמייצרים. כל דבר שאנחנו מכניסים הביתה, גם צריך לצאת, וזה עולה כסף, ויכול להיות תקוע בבית עד האיסוף. אגב, בביקור האחרון שלי בארץ הופתעתי לראות כמה פריטי ריהוט (שווים ביותר, אגב) היו מונחים ברחובות שליד ביתה של אמי. שכחתי לגמרי שיש את האפשרות הזו של להניח דברים בחוץ ושהם יילקחו. כאן, צריך ממש לדאוג לפנות דברים. גם אם רוצים למסור אותם, אי אפשר פשוט להשאיר אותם בחוץ. ואם זה זבל ממש (נגיד מכונת כביסה שבורה) צריך לקחת אותה לאתר מחזור ופינוי פסולת.

על מערכת החינוך ומעורבות הורים

הבנות שלי הולכות לגן ובית ספר אנתרופוסופי חצי-ציבורי. המימון של המדינה הוא כמעט מלא לבית הספר, אבל ההורים מתבקשים לתרום לבית הספר, כי חינוך כזה עולה הרבה כסף (חומרים לאמנות, שיעורי נגינה וכן הלאה).  יחד עם זאת, המדיניות של בית הספר היא שכסף אף פעם לא יעמוד כתנאי קבלה או השתייכות לגן או בבית הספר. כך שאף ילד/ה לא יידחו מסיבות כלכליות, אלא ההורים ימצאו דרך לתרום לבית הספר באמצעים שאינם כספיים.

בנוסף, מצפים מכל ההורים לעזור לגייס כספים עבור בית הספר – למשל, פעם בשנה יש יריד (עליו גם כתבתי בבלוג האישי שלי המספר על חיי בניו זילנד) שבו מגייסים הרבה כסף לבית הספר, וכל ההורים עובדים ביריד, מכינים דברים, פעילים ועוזרים. כדי לחסוך בעלויות של עובדים בתשלום, מבקשים מההורים להתנדב בכל מיני עבודות קטנות שבית הספר צריך, ואת בית הספר מנקים ההורים בתורנות.

פסטיבל-אביב-בגן
פסטיבל אביב בגן

אם יוצאים לטיולים  ישנים באוהל של בית הספר, ולא צריך לשלם לאכסניה. ואם כן נדרשת עבודה בתשלום, תמיד יציעו אותה קודם כל להורים שבקהילת בית הספר.

כשרק הגענו לניו זילנד,  מאוד שמחתי לגלות שגני הילדים כאן מאוד גמישים. בארץ חיפשתי לבתי הבכורה גן שתוכל ללכת אליו רק לכמה ימים בשבוע, כדי לאפשר לה התנסויות חברתיות בלעדי, ושביתר הזמן היא תהיה איתי בבית. אבל זה היה ממש בלתי אפשרי למצוא, ובכל מקום הסבירו לי שילדים צריכים ללכת לגן כל יום. כאן זה ממש לא ככה – אפשר לרשום ילדים לגן אפילו ליום בשבוע, או לכמה ימים, ובעצם רק השנה בת החמש שלי התחילה ללכת לגן כל יום, חמישה ימים בשבוע, בין 09:00-13:00. היא שמחה עם הסידור הזה, ואנחנו מאוד שמחים עם הזמן שיש לנו זמן איתה מהצהרים. בתי הבכורה בכיתה ב', והיא מתחילה ללמוד בבית הספר כל יום ב-09:00 ומסיימת בשלוש, גם כן במשך חמישה ימים בשבוע. בעיני זה הרבה מאוד, כי היא חוזרת עייפה, ולא תמיד יש לה כוחות לפעילויות אחרות אחרי בית הספר.

על הלמידה החינוכית

אני מתרשמת שלמורה שלה יש יד חופשית למדי בנוגע לחומרי הלימוד, והיא באמת משתדלת לגוון לפי הרצון שלה, והעניין של הילדים. למשל בשנה שעברה במשך שבוע שלם הילדים עבדו על גינת ירק מחוץ לכיתה שלהם. המורה תמיד פתוחה לכל מיני הצעות של ההורים. למשל, אני השתתפתי לא מזמן בפסטיבל מספרי סיפורים, ורציתי להתאמן ולהציג את הסיפור בכיתה של בתי. המורה מאוד שמחה על האפשרות לחשיפה התרבותית, וזו היתה חוויה מאוד חיובית.

הלוח-של-כיתה-א'
הלוח של כיתה א' בבית הספר

הילדים לומדים סריגה פעמיים בשבוע, נגינה בחליל, ולמרות שהם התחילו ללמוד לקרוא ולכתוב לאט לאט בכיתה א', אני רואה שמשהו בשיטה האנתרופוסופית של למידת קריאה וכתיבה עובד מאוד טוב, ושיש לילדים איזו שהיא תפיסה יותר עמוקה של האותיות. הלימוד היה באמצעות סיפורים, כך שכל אות היתה קשורה באיזה שהוא סיפור, וזה עבד יפה.

כאן אני חייבת לציין שבית הספר שלנו מאוד חריג בנוף מהרבה בחינות. בבית הספר שלנו, למשל, מתחילים ללמוד בכיתה א' החל מגיל שש וחצי – שבע (בדומה לבתי ספר אנתרופוסופיים אחרים בעולם, ולמערכת החינוך הגרמנית בכלל). באופן די מוזר, הניו זילנדים שהם די רגועים באופן כללי, מאוד לחוצים על כך שהילדים שלהם יתחילו ללמוד בבית הספר כבר בגיל חמש. אנחנו באופן אישי מאמינים שזה גיל צעיר מידי, ושמחים שמצאנו מסגרת שמאפשרת להן להתחיל ללמוד בגיל יותר מאוחר.

יחד עם זאת, בתי הספר בניו זילנד באופן כללי נחשבים מאוד טובים, והכיתות בדרך כלל קטנות (אני חושבת שבסביבות ה-20 תלמידים/ות לכיתה בבית ספר "רגיל"). ממה שחברות שלי מתארות מבתי הספר שהילדים/ות שלהם/ן לומדים/ות בהם/ן, גם שם האווירה היא די רגועה, וכוללת הרבה זמן משחק, והמון זמן בחוץ. המצב הזה שיש בו מעט הבדלים בין החינוך הציבורי ה"רגיל" לבין בית הספר הקצת יותר "ייחודי" שאנחנו שולחים את בנותינו אליו, הוא קצת בעוכריו של בית הספר, כי בעצם ביחס למערכת הכללית, לפחות על פני השטח, לא נראה שיש לו הרבה דברים שהם אחרים להציע. אנחנו, כמובן, רואים עוד דברים – כמו הדגש הרבה על אומנויות, ההימנעות משימוש באמצעי לימוד דיגטאליים, הבחירה בקהילה שיש לה אורח חיים קצת אחר ועוד.

בית הספר בקצה הרחוב בו אנו גרים
בית הספר שלנו בקצה הרחוב בו אנו גרים
על קוד לבוש ומזג אוויר

אנחנו מתבקשים שלא להלביש ילדים בבגדים עם פרסומות של חברות, או עם סמלים מסחריים. לשמחתנו, רוב ההורים חיים חיים צנועים, והילדים מתלבשים בבגדים פשוטים ופרקטיים.

הכי חשוב בגדים שיתאימו למזג האוויר שעשוי להשתנות בכל רגע נתון. כך שתמיד צריך לשלוח חולצה קצרה בתיק, אבל במקביל גם מעיל גשם, מגפים ומכנסי גשם… לילדים בגן יש נעלי בית, ומזרן מעור של כבשה (כן, אני יודעת שזה מוזר, אבל זה חם להפליא). לילדים בכיתה יש נעלי בית חמות שהם נועלים בכיתה. בכל מזג אויר הילדים יוצאים ומשחקים בחוץ. הילדים/ות משחקים בחוץ בכל מזג אויר, פרט אולי לגשם חזק או ברד, ואז יש מספיק שטח בתוך הגן או הכיתה למשחק.

למרות שמזג האוויר מאוד לא צפוי, ותמיד יכול לרדת גשם פתאומי, יש כאן סוג של חוסר התרגשות מזה. אני למדתי גם אם יורד גשם אפשר לעשות דברים, ושלא נמסים בגשם. זו היתה תגלית נחמדה. בחורף, קמים בבוקר כשעדיין חשוך, וזה לא כל כך כיף, אבל עד שמגיעים לבית הספר ולגן, כבר מואר ונעים. מחממים טוב את הגן והכיתה ומשתדלים שתמיד יהיה נעים וחמים.

על כבוד ונימוסים

גם אם יש כאן עניינים חינוכיים שאינם תמיד לרוחי, אני חושבת שבאופן כללי האנשים סביבנו מדברים בכבוד לילדים, ומתייחסים אליהם ברצינות אבל גם מצפים ליחס מכבד ומנומס בחזרה. זו גם הגישה שלנו.

הילדים/ות לומדים הרבה נימוסים, ואנחנו מאוד מעריכים את הצד הזה של החינוך. אנחנו כן מגלים שיש כאן קושי בדיבור פתוח על קשיים ובעיות שעולים במערכת. אבל מכיוון שאני בוועד ההורים, ובן הזוג שלי בוועד המנהל של בית הספר, אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לפתוח דברים די בקלות, ובתקווה גם להשפיע על כך שיהיה שיח יותר פתוח בנושאים שונים.

משחקות בחוץ בכל מזג אוויר
משחקות בחוץ בכל מזג אוויר
על חשיפה דיגיטאלית

אחת הסיבות שבחרנו בחינוך אנתרופוסופי, ובכלל באורח חיים שמתאפשר לנו כאן היה הרצון שהבנות שלא לא תהינה חשופות כל כך לטכנולוגיה בגילאים צעירים. כבר כשבתי הבכורה נולדה, ויתרנו על הטלוויזיה בבית. ונדיר שאנחנו מפעילים את המחשב שלנו, אפילו לצרכי עבודה, כשהבנות שלנו בסביבה.

מה שעומד מאחורי ההחלטה הזו שלנו הוא הרצון שהבנות שלנו תשחקנה כמה שיותר, ותדענה לפתח להן עיסוקים בעצמן. כך שאנחנו מעדיפים שהן תהיינה פחות צופות פסיביות בתכנים, אלא תהיינה אקטיביות בתעסוקה שלהן, ובדברים שהן רוצות לעשות. כבר מגיל מאוד צעיר הקפדנו שתהיה להן גישה חופשית למשחקים, וחומרי יצירה, ואני חושבת שבאופן כללי זה תרם לעצמאות שלהן בתעסוקה העצמית שלהן. לכן, בחרנו בית ספר שאין בו בכלל שימוש במחשבים או טכנולוגיות. בבתי ספר אחרים אני יודעת שיש שימוש במחשבים, אבל זה כנראה משתנה מבית ספר לבית ספר. בכל אופן, ניו זילנד הרבה מאחורי ישראל בכל הנושא של מחשוב.

למרות שהבנות שלי עדיין צעירות, אני מתרשמת שהגילאים המקובלים כאן לטלפונים ניידים אצל ילדים הם גיל 15-16, לפחות במסגרות שאני משתייכת אליהם. בכלל, השימוש בטלפונים ניידים כאן עדיין לא כל כך נפוץ כמו בארץ. המנחה שלי לדוקטורט, שהוא פרופסור לפסיכולוגיה, ואיש מאוד עסוק, קנה טלפון חכם רק לפני כשנה, אז זה בערך האופן שבו הדברים עובדים…

על חופשים וחגים

שנת הלימודים מתחלקת לארבעה רבעונים ובסוף של כל רבעון יש שבועיים חופש. ברבעון האחרון יש 6 שבועות חופש. להורים עובדים זה  לא פשוט למצוא סידור לילדים, בעיקר כי אין כאן כמעט קייטנות, וכשיש הן די יקרות. בשנה האחרונה הגן שלנו התחיל לארגן פעילות לילדים בחופשה, שהיא מסובסדת. לשמחתנו, אנחנו גמישים ויכולים להיות בבית עם הבנות בתקופה הזו, אז אנחנו מאוד שמחים כשהן בחופשה.

מכיוון שניו-זילנד גדולה (יותר מבריטניה), ולא זול לטייל בה, מה שמקובל בתקופות החופש,  זה לקחת אוהל או קראוון, ולנסוע לאתר קמפינג במקום יפה ולהיות שם כמה זמן שרק אפשר. זה מאוד נחמד כי בתקופה הזו הרבה מכוניות מתחילות להפוך למעין חצי קרוואן – מסדרים את הכסאות שאפשר יהיה לישון בלילה, ויוצאים לטייל. בחופשות אנחנו שואלים אוהל גדול מבית הספר של הבנות, ונוסעים כל פעם למקום אחר. בקיץ האחרון טיילנו להר הגבוה ביותר בניו זילנד ובקיץ לפניו היינו בחופשה ממש כמו המקומיים.

הר-קוק
הר קוק, ההר הגבוה בניו-זילנד

יש מעט חגים נוצרים – חג המולד נחגג בחופשת הקיץ, ופסחא בחופשת הסתיו. התקופה שלפני חג המולד היא מאוד כיפית ושמחה. יש משהו מיוחד בחג מולד (ועבורנו חנוכה) קיציים. ממש לפני שנסענו לניו זילנד, צפיתי בסרטון על חג המולד בניו זילנד, ואני חושבת שהסרטון הזה משקף יפה את האוירה שכאן מעבר לכך יש כל מיני ימים שהם ימי חופש חד-יומיים, שמצטרפים לסוף השבוע, כך שיש כמה פעמים סוף שבוע ארוך. כמו למשל ביום ההולדת של מלכת אנגליה, במאי, או יום הזיכרון לחללי מלחמת העולם הראשונה והשנייה באפריל.

באופן כללי, מכיוון שיש כאן הרבה אנשים מהרבה תרבויות, וגם הניו זילנדים הם יחסית חברה מאוד לא דתית, ויש אחוז גבוה של אתאיסטים, החגים הם לא עניין גדול בבית הספר ובגן. לשמחתנו, מאוד מתעניינים בתרבויות אחרות, ותמיד שמחים כשאנחנו משתפים במנהגים ובחגים שלנו.

על קצב חיים איטי

בחרנו לגור בשכונה מאוד כפרית, שהיא קצת מחוץ לעיר ובהחלט הייתה לכך השפעה על קצב החיים שלנו. שעות הפעילות בניו זילנד מאוד שונות מבארץ ורוב החנויות  (פרט לסופרים) נסגרות ב-17:00, וחלקן גם סגורות בסוף השבוע. בשעה 17:30 אנחנו אוכלים ארוחת ערב, ואני חושבת שמעט מאוד פעמים הייתי מחוץ לבית אחרי השעה 21:00 בערב. מסעדות ובתי הקפה נסגרים מוקדם – ואחרי 21:00 כבר אפשר לצאת רק לפאבים. זה מייצר חיים שהם מאוד בבית, ומאוד רגועים ושקטים, כי בעצם אין לאן ללכת, וגם אין כל כך רצון.

קצב-חיים-איטי
תמיד כיף לפגוש חברות בטבע

בשכונה שלנו יש לא מעט חוות, וכך למשל אפשר לפעמים לראות כבשים תועות בקצה הרחוב. הרבה אנשים כאן מתניידים באופניים, למרות שזה לא קל, כי הרחובות מאוד תלולים (הרחוב התלול בעולם נמצא בדנידין) אבל מכיוון שהעיר פרוסה על פני שטח רב, קנינו גם אוטו. יש מסלול אופניים מהבית שלנו למרכז העיר, ובכלל יש מסלולי אופנים בהרבה מהכבישים. התנועה יחסית רגועה, ופרט לשעה 8 בבוקר או 5 אחר הצהריים, אף פעם לא עומדים בפקק, ונדיר מאוד מאוד מאוד לשמוע מישהו צופר.

החיים בשכונה מאוד שקטים, כל אחד/ת די חי/ה את החיים הפרטיים שלו/ה, מצד שני, אם צריך משהו מהשכנים, מאוד מקובל לבקש ויישמחו לעזור. למשל, השכנים שמרו לנו על החתול כשהיינו בחופשה, ואנחנו שמרנו על שלהם. יש לנו גם כמה שכנים שאנחנו בקשר מספיק טוב איתם שאם נגמר לנו משהו בבית אפשר לבקש. מצד שני, אנחנו אוהבים את זה שאין חדירה לפרטיות שלנו, וגם כשיש קשר עם השכנים, תמיד הוא יהיה תוך שמירה על המרחב הפרטי שלנו ושלהם.

על הסלנג והמבטא הניו זילנדי

כשרק הגענו לא הבנו מילה ממה שקורה סביבנו מאחר ולחלק מהאנשים יש מבטא ניו זילנדי כבד, ויש המון מילים מקומיות שרק עכשיו אנחנו כבר רגילים להם. למשל – Bicky – זו עוגיה, sweet as – זה "סבבה" או "מגניב", או "בכיף", Togs- זה בגד ים. בקיצור, לקח לנו הרבה זמן להבין את השפה. בנוסף, לבנות שלנו יש את המבטא הזה עכשיו, והן מתקנות את הביטוי הקלוקל שלנו.


אחרי הראיון המעניין הזה אני יכולה להגיד בוודאות כי אני יודעת יותר מ-5 עובדות על ניו זילנד ואני בטוחה שגם אתן. ואם חלמתי לעשות טיול בניו זילנד ביום מן הימים עכשיו אני חוששת שאני פשוט רוצה ללכת ולגור שם בין כבשים וההרים.

תודה רבה קרן על ראיון מרתק! אתן מוזמנות להמשיך וללמוד על החיים של קרן בניו זילנד בבלוג האישי שלה "אהבות חדשות". הנאה ותמונות יפייפיות של ניו זילנד כלולים בהחלט!

ואם אתן במקרה אמהות ישראליות שגרות מחוץ לישראל ורוצות להתראיין למדור "אמהות מסביב לעולם", אשמח אם תצרו איתי קשר בדוא"ל shira@prettysimplelife.co.il.


פספסתן את הראיונות הקודמים? מזמינה אתכן לבקר איתי מסביב לעולם:

אמהות מסביב לעולם: הכירו את יוליה מאוסטרליה 

אמהות מסביב לעולם: הכירו את ליאת מיפן

אמהות מסביב לעולם: הכירו את כריסטינה מספרד

אמהות מסביב לעולם: הכירו את דונה מסקוטלנד

אמהות מסביב לעולם: הכירו את ג'ואנג מקוריאה


וכמובן את כל סיפורי קוריאה שלי בבלוג:

5 עובדות מפתיעות על היריון ולידה בקוריאה

5 עובדות מפתיעות על גידול ילדים בקוריאה

הדברים הקטנים שמקלים על הורים בקוריאה