אמהות מסביב לעולם: הכירו את חן (אנני) מניו יורק, ארה"ב

מי מאיתנו לא חלמה להיות קארי, סמנתה, שרלוט או מירנדה? לטופף על נעלי עקב בעודה תופסת מונית צהובה חנוטה בפריטי לבוש מהממים (ופרקטיים?) ברחובות ניו יורק? להיפגש עם חברות בסופי שבוע באחת מהמסעדות השוות שיש לעיר להציע ולצאת בערבים להשקות למיניהן ולארועי גאלה בגלריות וסתם כך להתחכך בניו-יורקרים אמיתיים?

כולנו.

אצל רובנו זה נשאר בגדר חלום.

אצל חן (אנני) דודקביץ, המרואיינת השביעית במדור "אמהות מסביב לעולם" החלום הוא המציאות.

בערך.

אם תוציאו מהמשוואה (רק לרגע) את שלושת ילדיה נויה (14), גור (8) וליבי (5).

לניו יורק, חן (אנני) הגיעה בשנת 2012 אחרי שנים של מעברים בין ישראל וארה"ב (וקצת אירופה בדרך) יחד עם בן זוגה  ושלושת ילדיה (שהקטנה בהן הייתה רק תינוקת בת ארבעה חודשים). אחרי כמה חודשי הסתגלות החליטה חן, לצאת ולטרוף את העיר ואת חוויותיה כאמא וכניו-יורקרית היא מתעדת בבלוג מעורר הקנאה "באמא שלי" שאני מזמינה את כולכן להצטרף אליו לאחר קריאת הראיון הזה בכדי לספוג קצת חו"ל. בפברואר האחרון חזרה חן ארצה עם בני משפחתה, אבל את החוויות, התחושות והאנקדוטות לא שכחה לרגע (וגם אם כן, הכל מתועד בבלוג). מזמינה אתכן לקרוא את הריאיון המעניין, המצחיק  והתזזיתי הזה מאמא ניו יורקרית אמיתית.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | אמהות מסביב לעולם | New York Mum
חן (אנני) והמשפחה בטיול סופשבוע טיפוסי :)
קצת על חן:

שמי חן (אנני) דודקוביץ (למה יש לי שני שמות? תקראו בהמשך…) והסיפור שלי על מעברים, שינויים ושינועים מתחיל בשלב מאוד מוקדם בחיי. נולדתי בתל אביב אבל מהר מאוד הורי עברו לרמת השרון שם גדלתי. כשהייתי בת  8 עברנו לניו ג׳רזי בארצות הברית ופתאום מעברית רהוטה, משפחה וחברים בישראל מצאתי את עצמי באמריקה של הסרטים, הבתים הגדולים, המדשאות הירוקות שנראות כאילו נצבעו במכוון והאנגלית. הכל באנגלית.

זה היה המעבר הגדול שלי – הראשון מבין רבים, בו זרקו אותי למים ואמרו לי ׳תשחי׳. כמובן, שההורים החמודים שלי עשו כל שביכולתם  לעזור לי – אבל מהר מאוד הבנתי שהשפה, החברים, השייכות – תלויה רק בי. וכך היה. הכרתי, התחברתי, שיגשגתי, ממש נהניתי. הרגשתי בבית. ואז בשיא –  חזרנו לארץ, להתאקלמות מחודשת ואחרי ארבע שנים שוב – מעבר. הפעם לקליפורניה, באמצע גיל ההתבגרות. וגם פה נזרקתי למים. אם כי, הפעם, למים המפולטרים והחמימים של לוס אנג׳לס.

סיימתי תיכון כמו כל אמריקאית ממוצעת פלוס נשף הפרום, הציפורניים עם הפרנץ' והלימוזינה ומינוס הפן ומלון "הלילה שאחרי" ומשם לאוניברסיטת ברקלי, אבל רק לשנה כדי שאוכל באמצע התואר לחזור ארצה, להתגייס לצבא לקורס מ"כיות ורק לאחר מכן לחזור שוב לברקלי ולסיים את התואר.

רגע…זה ממשיך. סיימתי בהצלחה תואר ראשון בהנדסת תעשיה וניהול בקליפורניה הרחוקה (כשכל המשפחה בארץ) ועל הדרך גם הכרתי את הגבר גבר בזמן הלימודים (ישראלי מתוק שחשב שהוא ימצא את האמריקאית הבלונדינית שלו ונתקע עם צברית ג׳ינג׳ית מתולתלת), ומשם ישר לעמק הסיליקון לעבודה הייטקיסטית. השלב הבא הברור, מבחינתי, היה תואר שני במנהל עסקים. אבל למה שאקל על עצמי וארשם לאוניברסיטה מקומית וקרובה? את אירופה עדיין לא חוויתי… תואר שני באוניברסיטת אינסיאד שבצרפת, כשהגבר גבר, שבינתיים הפך לבעל בעל, מחכה לי בקליפורניה. עדיף. ועם האידיליה הזו בשנת נישואינו הראשונה עזבתי ללימודי ה-MBA, ובין ביקוריו בצרפת לביקוריי בסן פרנסיסקו סיימתי לא רק תואר שני אלא גם חודש שביעי להריון.

על לידה, גידול ילדים והמרחק מאמא:

חזרתי לסן פרנסיסקו עם בטן מאוד גדולה שכל שאיפותי של ניהול העולם הסתכמו בניהול הבית וסידור החדר לתינוקת.

מסביבי לא היו יותר מידי נשים עם תינוקות, עוד ממש לא הייתי מחוברת לקטע הזה והמשפחה הגרעינית שלי הייתה בארץ. הגענו שנינו ללידה די קלולס וזרמנו עם כל מה שקרה בבית החולים, כשרק בדיעבד הבנו את כובד הסיטואציה שאליה נקלענו כאשר הקטנטונת לא רצתה לצאת, נתקעה בתעלה ובעזרת מלקחיים יצאה לאוויר העולם עם אפגר 4. זאת אומרת כחולה, ללא תנועה ואפטית ונשלחה ישר לטיפול נמרץ כשאני עדיין במיטה מבולבלת מאוד. אני לא כ״כ זוכרת את 24 השעות שאחרי, אבל כשהגעתי לפגייה לחבק תינוקת פיצית בין כל מיני אינקובטורים כשמסביבם הורים מודאגים, אני לא הייתי…לא ידעתי ממה עלי להיות מודאגת. סוף טוב הכל טוב. נויה שלנו התאוששה מאוד מאוד מהר וכבר כמה שעות אחרי הלידה כיכבה בכל המדדים. את גודל החשש הבנתי רק תקופה ארוכה אחרי הלידה.

בבית הייתי די לבד. לא ידעתי כלום על תינוקות, לא היו חברות קרובות בסביבה. אמא הגיעה מהארץ, עזרה ומאוד עודדה אותי להצטרף לקבוצת אמהות. אני די זלזלתי אבל הלכתי בשבילה ומהר מאוד הבנתי שזה היה בשבילי – הקבוצה החזיקה אותי, נתנה טיפים וגרמה לי להבין שאני לא לבד. הכל היה באנגלית אבל זה ממש לא שינה כלום.

את השנתיים הבאות העברתי בבית עם ילדה גי׳נגי׳ת בשכונה מנומנמת ויפה, עם מעט מבקרים מהארץ והרבה ביקורי מולדת וכשנויה הייתה בת שנתיים החלטנו שאנחנו רוצים שהיא תגדל בארץ ועשינו סוג של עליה.

התמקמנו בפרבר בשרון. לא היה לי פשוט להחליף עירוניות שקטה לאיזור שקט עוד יותר. לא הכרתי את הסביבה ופתאום כל התנהלות החיים השתנתה. היינו מוקפים במשפחה, המון חברים, התחלה חדשה. טוב ורע, קל וקשה.

התמקמנו, עבדנו, נולד עוד ילד ג׳ינג׳י ובנינו בית מקסים. אבל אחרי שבע שנים בארץ, עם שני ילדים ותינוקת בת ארבעה חודשים, החלטתנו לעשות מעבר נוסף. ניו יורק סיטי Here I come!!!

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | אמהות מסביב לעולם | ישראלים בניו יורקעל ילדים, מעברים והתאקלמות במדינה חדשה:

כל חיי הביאו אותי לרגע הזה – לכבוש את ניו יורק כמו סקס אנד דה סיטי. אך הפעם במעבר, כבר לא הייתי בגפי (וגם  לא זוג + עוללה כפי שהיינו כשחזרנו ארצה), אלא חלק ממשפחה בת חמש נפשות.

אני נושמת שינויים ואוכלת מעברים לארוחת בוקר. זה באופיי ובדם שלי. אך מעבר עם ילדים ממדינה אחת למדינה אחרת, הוא עניין לא פשוט. כל ילד חווה את המעבר בצורה אחרת ולכן החלטתי, גם כאמא וגם כמישהי שעברה את התהליך בילדותה ובבחרותה, להקדיש את כל כולי להתאקלמות של הילדים. לשינוע, לחוגים, לחברים….להיות שם ולעזור צעד אחרי צעד. לפי דעתי,  זה היה מאוד משמעותי בהתאקלמותם.

וכמובן שצריך גם לקחת בחשבון את אופי הילדים. הגדולה שלנו מתאקלמת בכל מקום בקלות, עם שפה או בלי שפה…זה ממש לא משנה לה ולכן מבחינתה היינו נפרדים לשלום עם הגיענו לניו יורק ונפגשים שוב בנשף סיום התיכון. לעומת זאת, האמצעי, חווה מעברים בצורה יותר קשה. השוני באווירה, צורת ההתנהגות, הציפיות השונות ממנו כתלמיד. חלק מהדברים הוא הבין לבד במסגרות החדשות ועל חלק גדול דיברנו בבית וחווינו ביחד בסופי שבוע ובערך תוך תשעה חודשים התחיל להרגיש כבר בעניינים. כיום הוא מרגיש בניו יורק כמו ביתו הראשון.

אני מאמינה שהרבה מהיחס שלהם למעברים מגיע ממה שהם רואים אצלנו, ההורים. לכן, מההתחלה דאגנו לשדר להם כזאת אופטימיות והתרגשות חיובית שגם הם נדבקו בציפייה. העצמנו  כל דבר קטן – "וואו, תראו את ביה״ס – כמה שהוא גדול", "תראו את הפארק ליד הבית – איזה נוף", "וואוו – יש פה איזה חוגים שאתם רוצים". להלהיב להלהיב להלהיב. ככל שהיינו חיוביים ואופטימיים וככל שהראנו שלכל בעיה יש פיתרון, ככה הם זרמו יותר.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | אמהות ישראליות בעולם | רילוקיישן לניו יורק
מעיפים עפיפונים לצד הנהר

היום כבן אדם בוגר אני רואה את כל המעברים שחוויתי, חלקם לא בשליטתי וחלקם כהחלטה שלי, כתוספת מדהימה למי שאני. מה שלמדתי, תרבויות שונות, חוויות משפחתיות יוצאות דופן ועוד. בתחילת דרכנו, החלטנו, אני ובעלי, שאנו רוצים שהילדים שלנו גם יחוו את העולם ככה. אנו תמיד צוחקים שבכל מקרה הילדים בוודאי יישבו אצל פסיכולוג בגיל 18 ויקטרו עלינו אז בואו ניתן להם באמת חומר לקטר עליו….

על מדוע יש לי שני שמות:

כשנולדתי, הורי, ששאפו להיות מאוד מקוריים, רצו לבחור לביתם, בכורתם, שם מיוחד, קליט, פשוט, יפה ולא מסובך ומכיוון ששם המשפחה שלנו לא כלל אף אלמנט מהקריטריונים הללו – כל הלחץ נפל על השם הפרטי : חן.

עם השם חייתי באושר בארץ ישראל הטובה והישנה עד שעברתי בפעם הראשונה לניו ג'רזי. כי לשלוח ילדה בת 8 לבה"ס אמריקאי פרברי, בשנות השמונים המוקדמות כשהמנהל בקושי ידע היכן למקם את ישראל על המפה כששמה בעברית הוא "חן" אבל בתרגום חופשי (מאוד) בפספורט הוא "Hen" אז כל מה שיש לי להגיד לכם זה "קוקוריקו" כי Hen  זו תרנגולת באנגלית. בדיוק כל מה שילדה ג'ינג'ית חולמת עליו כשהיא עוברת לארה"ב בלי לדעת מילה באנגלית לתוך כיתה של בלונדינים שכל סיטואציה של קריאת שמה תגרור קירקורים והנפת ידיים ומקור מחברי כיתתה החדשים. אז מפה לשם , ומהר מאוד, על משקל  "חֵנִי" מהבית, שמי הפך בין לילה ל "אַנְנִי". הגיוני, לא?

אמהות-מסביב-לעולם_אנני_חן__9
היי אני חן, Hen, חני, אנני!

כשהפכתי לאמא נשבעתי שלא אעביר את הילדים שלי את אותה טראומת שמות במיוחד שכבר ידעתי את מה שהקלפים ניבאו – מגורים מחוץ לגבולות הארץ. וכמו הוריי, גם אני רציתי לקרוא לבכורתי, שם מקורי, בינלאומי, מיוחד, קליל וקליט: נויה!  נחמד ופשוט. אבל כל מה שיש לאמריקאים להגיד עליו זה "!!Oh how interesting" (מה שבתרגום חופשי אומר – "למה כולכם הזרים חייבים להיות כאלו מקוריים? למה לא קוראים לה ג'ניפר או לאורה כדי שלא נצטרך לשבור את השיניים??")

עם האמצעי גם חיפשנו שם נעים, קצר, שאת כל מרכיביו אפשר להגות בכל שפה – גור, פשוט, קצר וקולע. אך כשאמריקאים מבטאים אותו, זה נשמע כמו שאגת נמר אפריקאי צולע –

גגגגגגגגרררררררררררר

ולכן,  עם השלישית לא לקחנו סיכונים וקראנו לה ליבי.  כולם פה חושבים שזה קיצורֿ של אליזבת ושואלים אם אנחנו קתולים או פרוטסטנטים.  אני ישר ממלמלת משהו לא ברור וליתר ביטחון גם מצטלבת :-).

על מערכת החינוך האמריקאית:

החלטנו להכניס את הילדים לבתי ספר ציבוריים. הם נחשבים טובים במנהטן ואמרנו לעצמנו שננסה אותם לפני בתי ספר פרטיים. הצליח לנו בגדול! מערכת החינוך שחווינו הייתה מכילה, עם שיטת לימוד שכ״כ התאימה לילדים צעירים, מעניינת וכיפית. הם ממש נהנו ללכת לביה״ס, לעשות עבודות ולתרום לכיתה. קשה לי להשוות למערכת החינוך הישראלית, כי זה לא פייר. ממש אין מה להשוות עד כדי שזה מתסכל. מערכת החינוך בארץ לא מגיעה לקרסוליים של זו שחווינו  – לא מבחינת תכני הלימודי, אופן הלימוד או ההתייחסות של צוות המורים.

הלימודים בבה״ס היו בשיטה מבוססת פרויקטים, Project Based Learning. כל נושא לימוד היה פרויקט ארוך שכלל כמעט את כל מקצועות הלימוד. אם למדו על תפוחים (וכן היה פרויקט כזה שבהתחלה לא הבנתי מה יש לדבר כ"כ הרבה זמן על תפוחים) – הם למדו על חלקי התפוח, מקומות גידול (כמובן עם טיול למטע תפוחים), אקלים רלוונטי, ביקרו בשוק איכרים לראיין איכרים ולראות את המבחר, במתמטיקה מילאו טבלאות בנושא, באומנות ציירו את מה שחוו וכמובן שבסוף הכינו מצגת בכוחות עצמם על מה שלמדו. ככה בכל נושא. זה היה מדהים והתלמידים כ״כ נכנסו לעיניין. זה ממש העצים אותם.

אמהות-מסביב-לעולם_אנני_חן__1

חוקרים דלועים

את הקטנה שלחנו לגן פרטי שעלה לנו כמו שנת לימודים באוניברסיטת יוקרה. הגן היה מקסים אבל כגן עירוני הוא היה בתחתית של בניין רב קומות וה"חצר" של הגן היה בעצם הפארק הירוק במרחק כמה רחובות מהגן. הילדים יצאו לפארק כמעט מידי יום, גם בימים מושלגים. ילדים ניו יורקרים עמידים בפני כל מזג אוויר. התכנים בגן דמו לתכנים בארץ אך מספר הילדים בכל קבוצת גיל היה קטן (לא יותר מעשרה ילדים בגן). חגגנו את החגים הנוצרים כמו כריסטמס והזמינו אותי ללמד את הילדים בגן על החגים היהודים. הגן היה מאוד מכיל ומאוד מאוד רך עם הילדים. גם התרבות בגן היתה רגועה ושקטה – לא היה צעקות בכלל והיה דגש על ביטוי דרך אומנות. הקטנה שלנו פרחה שם.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | אמהות מסביב לעולם | ישראלים בניו יורק
חוגגים חנוכה בניו יורק
על הסוויץ' שעברתי בעקבות אסיפת הורים בגן:

לאסיפת ההורים הראשונה בגן, הוזמנו לפגישה תמימה של הורי הגן בשעות אחר הצהרים המאוחרות. שיחה קלילה עם הגננת על הגן, כך חשבתי. תקתקתי בייביסיטר (ישראלית, כמובן) ויצאתי אחרי מקלחת וחולצה ללא כתמים לשבת על כסאות שמכסים לי חצי טוסיק. הייתי מרוצה מעצמי מאוד. אבל כנראה לא מספיק כי שאר האמהות הגיעו עם שמלות ערב, פנים מאופרות וביקור אצל המניקוריסטית. הגברים לעומת זאת היו בטוקסידו או מינימום חליפה. לא, אני לא מגזימה…רמת ההשקעה לאסיפת הורים קלילה בגן עשתה לי סוויץ׳ ברמת ההשקעה הכללית שלי בלוק היומי שלי בשיטוטיי בניו יורק וכמובן גם סוג של סוויץ׳ בחשבון הבנק.

על תהליך קבלה לבתי ספר:

כשהבכורה שלנו עלתה לחטיבת ביניים, נתקלנו בתהליך שלא היה לי מושג שקיים בכלל – תהליך קבלה לחטיבת ביניים בביה״ס ציבורי! תחרות מטורפת, סיורי בתי ספר שונים, מבחנים בכתב וזימונים לאינטראקציה חברתית, דירוג בתי ספר בכתב וחיבורי קבלה. אשכרה הרווארד. לא ציפיתי לזה בכלל.

אך לאחר שהבנתי את חשיבות התהליך (ולהגיד את האמת, בתחילה די זלזלתי בו כי לא הבנתי את ההבדלים התהומיים בין בתי הספר) ניצלתי את הקלף הישראלי שלי – חוצפה עדינה, אפס שבויים ודבקות במטרה וביררתי בכל מקום אפשרי על סוגי בתי הספר השונים, איך להתכונן למבחנים, עם מי צריך לדבר כדי שיזכרו אותי (מאוד חשוב!!!), אילו מכתבים תומכים כדאי לכתוב (מהגרת חדשה במדינה, רק למדה אנגלית וכו'), איזה הקלות לבקש והכי חשוב לחייך. לחייך לחייך כל הזמן.

וזה השתלם – נויה התקבלה לחטיבה נהדרת, קרובה לבית – מה שנתן לה עצמאות שכן לא תלויה בנו או בתחבורה ציבורית ולי שקט נפשי שהיא לא מסתובבת לבד ברחבי העיר.הרי מצד אחד ,העיר הזאת קוראת לילדים לצאת לכבוש אותה אך מצד שני, עדיין קיימות מחשבות על סכנות שעוברות לכל אמא בראש מסביב לשעון, והמתבגרת שלי וחברותיה בדיוק בתפר בין להיות צמודה לאמא לבין לשחרר ולהתרוצץ לבד.

כל פעם שהיא "בדרך ל…" או "בדרך מ…" היא מסמסת או מתקשרת. השנה סוף סוף היא גם החלה לקחת את הרכבת התחתית לבד. היא יודעת מה היא רוצה לעשות ולראות בעיר – הצגות חדשות, חנויות חדשות וסתם ללכת ברחובות. כמוני, גם היא חיה עירונית שהעיר רק מעוררת אותה. אבל עם כל הרצון של נויה לגלות ולחקור את העיר הגדולה, עדיין חשוב לזכור שמימד הלימודים הוא חזק ולא מזלזלים פה. כמו שתיארתי, במעבר מביה״ס אחד לשני צריך להתקבל ומאוד מאוד להשקיע – מבחנים, חיבורים, ראיונות. הלחץ החברתי בביה״ס הוא להצטיין ולהיות יצירתי. אווירת העשייה בביה״ס היא מאוד חשובה לכולם. המורים משקיעים בילדים ובתמורה הילדים מאוד רציניים לגבי הלימודים ולכן "העצמאות" הזו ממש לא באה על חשבון הלימודים.

על חוגים ותרבות הספורט:

למזלי, בתי הספר משתפים פעולה עם המתנ"ס השכונתי ודרכו הציעו לילדים חוגים (after school activates) שיגרתים ומאוד נחמדים. הילדים בחרו את החוגים, ובימים שהשתתפו בחוג עברו ישירות מביה״ס לחוגים באמצעות צוות המתנ״ס ואני הגעתי לאיסוף רק ב-17:00 בערב. בהתחלה זה נראה לי מאוד מאוד מאוחר כשעת איסוף ויותר מידי עבור ילד שמתחיל ב-8:30 את יום הלימודים אבל הסתגלנו. במיוחד, כשרוב החברים גם נשארו לחוגים. ומבחינת הילד – דאגו לו שם לאוכל, הוא לא היה צריך לצאת ממבנה ביה״ס והוא נהנה בחוג עם חברים.

אמהות-מסביב-לעולם_אנני_חן__3

נבחרת הכדורעף

אחד התחומים המאוד מפותחים פה הוא תחום הספורט בביה״ס. יש מיליון קבוצות ואפשרויות להיות פעיל במהלך היום. הגדולה שלנו רצתה הכל מהכל – גם להצטרף לנבחרת כדורעף ולהיות קפטנית הקבוצה, גם להיות חלק מנבחרת מהאצנים ולהתרוצץ ברחבי העיר בתחרויות וגם להתאמן בשחייה באחד ממרתפי הענק בשכונה. והאמצעי?  גם רצה. אבל לא במסגרת המתנ"ס אלא הכל באחד על אחד. שחייה, קרטה, התעמלות עם מורים פרטיים. ומי אני שאגיד לא, אפילו אם זה דורש ממני לחצות רחובות מושלגים, לדלג בין שלוליות, לתזז ברחבי העיר (מי הזיע יותר? אני או הם? לא ברור) ולמשכן את גופי תמורת בייביסיטר לאחרים? באמריקה כמו באמריקה, אני צריכה להיות אמא על ספסלים מעודדת בקולי קולות.

על חופשות וסופי שבוע:

השבועות של הילדים היו עמוסי לימודים וחוגים אז בסופי שבוע ניסיתי למלא אותם בחוויות משפחתיות עירוניות מיוחדות – פסטיבלים שונים, מתחמים חדשים, מוזיאונים פחות ידועים ועוד. מאוד השתדלתי לא להגיע לאזורים עמוסים ותיירותיים ותמיד מצאתי זמן גם ליהנות מהשכונה הירוקה שלנו על גדות הנהר. לא היה לנו רכב אז בתוך העיר הסתובבנו תמיד בתחבורה ציבורית ומידי כמה שבועות שכרנו רכב ליעדים רחוקים יותר.

אמהות-מסביב-לעולם_אנני_חן__5

לומדים לגלוש
נופשים בחופי מקסיקו

את חופשות בית הספר והחגים, לא משנה מאיזה דת, ניצלנו לנסיעות. חרשנו את הסביבה הקרובה והרחוקה יותר. הסתבר לנו שבאזור שלנו, זה מה שכולם עושים – מגיע חג או חופשה ויוצאים מהעיר. העיר הזאת לא פשוטה וחייבים להתאוורר. במיוחד בתנאי מזג אוויר קיצוני. בתחילת השהות שלנו בניו יורק, כשעוד לא ידענו לאן בורחים, נזכרנו ממש ברגע האחרון לבדוק זמינות ופניות יעדים שונים. כמובן שהכל היה מלא – המקומיים סגרו את כל התוכניות שלהם כבר חצי שנה קודם. לאט לאט התחלנו לתכנן כמעט את כל השנה מראש ומה שיכולנו סגרנו מוקדם. זה הוזיל לנו עלויות, הבטיח לנו מקום ולא היינו ׳תקועים׳ בבית במהלך חופשות ביה״ס ממושכות. רוב החופשות שלקחנו היו תלויות עונת השנה בניו יורק: בסתיו כל שנה יצאנו מהעיר ליום לראות את צבעי חילופי העונות, בחורף תמיד ייעדנו כמה סופי שבוע לסקי (שבעלי ואני יודעים לעשות ומאוד רצינו שכל הילדים ילמדו גם כן) וכל קיץ הגענו לארץ. ובתקופות מזג האוויר הקשה במנהטן (חודשי ינואר-פברואר) היינו בורחים ליעדים חמימים. טיילנו המון ואני חושבת שהילדים מאוד מאוד הרוויחו מכך. זה איחד אותנו כמשפחה וחווינו ביחד מקומות חדשים ותרבויות שונות.

על אסון התאומים:

למרות היותנו ישראלים נהגנו להשתפשף בתרבות המקומית שאפיינה את ניו יורק והאירוע המכונן של האזור, כמובן, היה אסון התאומים (9/11). פעם בשנה מתקיים מירוץ בעיר לזכר הנופלים – בנים של, דודים, נשים, עובדים, כל מי שהכיר או מזדהה, מוזמן לרוץ. כשרק הגענו לניו יורק, נקלענו למסלול של רצים שעבר ממש מתחת לדירה שלנו על נהר ההדסון. רמת ההזדהות עם הנופלים ריגשה אותנו ומגוון האנשים שרצו והרגשת הסולידריות ממש גרמה לנו לעמוד ולהצדיע. מאז כל שנה אנחנו מגיעים לראות ולחלוק כבוד. מה שמרגש עוד יותר זה שהאצנים מתרגשים מהמעודדים. וכבר יצא שאצנים שהבחינו בילדינו עומדים ומעודדים עם דגלים אמריקאים, סטו מדרכם במסלול להגיד שלום ותודה לילדים. אני דומעת כשאני משחזרת את זה כעת.

על מזג האוויר הניו יורקי:

הדבר שמאוד מאוד השפיע על ההתנהלות שלנו בניו יורק, התוכניות שלנו ואפילו על ההתנהגות הוא מזג האוויר. מזג האוויר בניו יורק לא פשוט. הקיץ לוהט ודביק, החורף קשה ומאוד ארוך ועונות המעבר קצרות. כישראלים שהגיעו לעיר עם מזוודות מלאות טי שירטס, מעיל פוקס ומגפוניי ניין ווסט – חשבנו שאנחנו מסודרים אך מהר מאוד, או לפחות כבר בתחילת נובמבר, הבנו שלא הבנו כלום. החורף בניו יורק קשה אבל העיר לא מפסיקה לרגע. הכל מתנהל כרגיל וצריך ללמוד להתמודד עם תכניות מחוץ לבית, תחבורה ציבורית ושעות חשיכה גם שקפוא ומושלג בעזרתם האדיבה של ביגוד איכותי מתאים. כמובן שגם נהנינו מהחורף – ממלחמות השלג מתחת לבית, מהסקי במרחק נסיעה קצר יחסית, ממתחמי החלקה על הקרח ולי באופן אישי –  גם משופינג של מלתחה חדשה עונתית.

אמהות-מסביב-לעולם_אנני_חן__4
קרררר בחורף הניו-יורקי
על מדוע התחלתי לכתוב בלוג:

כשעברנו לניו יורק הגעתי לשם עם תינוקת בת ארבעה חודשים ולא עבדתי – בעלי צלל ישר לעבודה ואני הייתי אחראית שהילדים יתאקלמו, שהבית יתקתק ועל כל הפעילות התרבותית שלנו בעיר (האחריות של המטלה השלישית הייתה כמובן המהנה ביותר).

כשהילדים כבר זרמו במערכות השונות התלבטתי אם לחפש עבודה (בעלת אזרחות אמריקאית…לפחות הייתה תמורה בעד האגרה בעקבות כל השינועים בעברי) והחלטתי (עדיין לא בלב שלם) שאני רוצה להיות נגישה לילדים במיוחד כשאין לנו מערכת תמיכה כלשהי ושבעלי רוב הזמן מעופף בעולם.

אז למדתי לג׳נגל בין הטיפול בילדים לבין הכרת העיר – אם אני כבר בצנטרום של הצנטרום לא כדאי? ייעדתי לפחות יום בשבוע להכיר אזורים שונים בעיר, נסתרים, רחוקים, אחרים, עונתיים. בדקתי בילויים פוטנציאלים עם הילדים, הלכתי לתערוכות ופתיחת גלריות שונות. בהתחלה הצטיידתי בטיים אאוט ניו יורק ולאט לאט מצאתי עוד מאגרי מידע שהם לא בהכרח לתיירים – אלא למקומיים. רציתי לשתף את החברים והמשפחה בחוויות שלי, של המשפחה והתחלתי לתעד את הכל בבלוג. מעבר לתחושות והרגשות שעליהם סיפרתי, שיתפתי גם בכל מיני מקומות ומסלולים בעיר וככה הבלוג התגלגל והגיע לקהל גדול יותר ויותר ואפילו והתחלתי לכתוב טור שבועי ב- ynet.

אמהות-מסביב-לעולם_אנני_חן__7

חווים ויוצרים גראפיטי במוזיאוני העיר

מסתבר שלמרות שמבחינתי ניו יורק היא מרכז העולם, יש עוד המון אנשים שלא מכירים או שבכל ביקור רוצים להכיר משהו חדש. אז למרות המעבר חזרה לארץ בתחילת השנה, החלטתי להמשיך להיות על הקו ולהמשיך לכתוב על העיר – המלצות, הגיגים, סיורים, אירועים ועוד. לא מצליחה להוציא את העיר מהוורידים שלי.

החוויה הניו יורקית שלנו הייתה ועודנה יוצאת מן הכלל בתור משפחה. היו קשיים, היו תסכולים אבל היתרונות לכולנו (גם הילדים אומרים) היו by far גדולים מהחסרונות. השהות והחוויה המשותפת מאוד מאוד קירבה אותנו, גילוי העיר הדהימה אותנו ביחד והאפשרויות לכל אחד בנפרד עודדו אותנו להמשיך קדימה. כשאני מסתכלת קדימה, אני רק יכולה לקוות שתהיה לנו עוד אפשרות כזאת. אך גם אם לא, החוויה בניו יורק השאירה לנו זיכרון מתוק מתוק לכל החיים.


אתן עדיין כאן? הייתי בטוחה שרצתן לקנות כרטיס לניו יורק ולסגור איזה מסלול טיול עם חן, אנני או איך שתרצו לקרוא לאמא הניו יורקית המקסימה הזו (ודרך אגב אם תירשמו לבלוג שלה בימים הקרובים גם תקבלו ממנה מתנה נהדרת – חוברת טיולים מפורטת הכוללת חמישה ימי מסלול מדוקדקים עם מקומות בילוי, אוכל, נוף וחוויה. כי גם אם אתם לא בדרך לשם אחרי הראיון הזה…בטוחה שבקרוב תהיו).

תודה רבה חן על ראיון מרתק! אתן מוזמנות להמשיך וללמוד על החיים של חן בניו-יורק בבלוג האישי שלה "באמאשלי" ומבטיחה שגם אם ביקרתן עשרות פעמים בעיר הזו – חן תדע איך לחדש לכן!

ואם אתן במקרה אמהות ישראליות שגרות מחוץ לישראל ורוצות להתראיין למדור "אמהות מסביב לעולם", אשמח אם תצרו איתי קשר בדוא"ל shira@prettysimplelife.co.il.


פספסתן את הראיונות הקודמים? מזמינה אתכן לבקר איתי מסביב לעולם:

אמהות מסביב לעולם: הכירו את קרן מניו זילנד 

אמהות מסביב לעולם: הכירו את יוליה מאוסטרליה 

אמהות מסביב לעולם: הכירו את ליאת מיפן

אמהות מסביב לעולם: הכירו את כריסטינה מספרד

אמהות מסביב לעולם: הכירו את דונה מסקוטלנד

אמהות מסביב לעולם: הכירו את ג'ואנג מקוריאה


וכמובן את כל סיפורי קוריאה שלי בבלוג:

5 עובדות מפתיעות על היריון ולידה בקוריאה

5 עובדות מפתיעות על גידול ילדים בקוריאה

הדברים הקטנים שמקלים על הורים בקוריאה

חזרה לבית ספר ולגן: ראיון עם הילדים לקראת שנת הלימודים (להדפסה חינם)

חוזרים-לבית-ספריוצרת:

אני מאמינה כי אחד מהתפקידים החשובים ביותר שלי כאמא הוא לעזור לייצר זכרונות טובים עבור ילדיי.

זכרונות מטיולים שיצאנו אליהם כמשפחה, זכרונות מאירועים מיוחדים שחגגנו יחדיו וזכרונות מההווי היומיומי – הארוחות המשותפות, קריאת הסיפורים לפני השינה, ההשכמות היומיות שכוללות נשיקות ודגדוגים לפני שקמים מהמיטה. כל משפחה ואוסף המסורות והזיכרונות שלה.

זכרונות שיעלו חיוך על פניהם גם כשיחשבו עליהם עוד כמה שנים.

זכרונות אשר בזכותם, אני מקווה, יפתחו בטחון עצמי ואשר יעצבו את אישיותם כבוגרים.

שומרת:

וכאמא (או כאבא), אני מאמינה שתפקידי גם לפעול על מנת לתעד את הזכרונות.

כך שגם אם קצת נשכח או נעלם –  ישנם אלבומי תמונות, ומזכרות שרכשנו מהטיול, ויש גם קופסאות בהם נשמרות מיטב היצירות של הילדים וברכות שקיבלו בארועים מיוחדים. וכולם יחדיו עוזרים בשימור ותיעוד הזכרון המשפחתי המשותף. (ועל כל ההמלצות, הדרכים והאוספים שלי גם כתבתי בפוסטים שונים בבלוג ומזמינה אתכן לקרוא כאן וכאן וכאן).

מתעדת:

את הזכרון של היום הראשון לכיתה א' אני בטוחה שרובנו חקקנו בלבנו. בכל זאת, זה אירוע מכונן. ובוודאי גם הורינו צילמו את המאורע ותיעדו אותו באלבום התמונות המשפחתי.

אך מי היינו אז ביום הראשון? מה אהבנו? ומה לא? ממה התרגשנו או אפילו פחדנו בתחילת שנת הלימודים?

וממה הורכבה אישיותנו כבר אז? אלו דברים עניינו אותנו? אלו אהבות טיפחנו או חששות פיתחנו והאם שמרנו עליהם גם כשבגרנו?

את התשובות לכל שאלות האלו – לא בטוח שאנחנו זוכרות.

אני בכל אופן לא. אך כאמא, כן הייתי רוצה שילדיי יזכרו.

ולכן, בשל תפקידי כיוצרת ומשמרת ומתעדת הזכרונות, החלטתי לפתוח במסורת משפחתית חדשה: ראיון כתוב עם הילדים לקראת תחילת שנת הלימודים באמצעותו יחלקו איתי וישתפו אותי – מה הם אהבו, ממה חששו וממה הם התרגשו לפני עלייתם לכיתה חדשה או לגן חדש. 

Back-to-school-Interview-with-kids-2

את הראיון בחרתי לחלק לשניים – חלק אחד שישקף את אהבותיהם בתקופת זמן זו והחלק השני קשור להעדפותיהם בביה"ס או לגן. והנה מה שענו ילדיי:

יונתן, בן 7, עולה לכיתה ב' בכפר סבא

החברים הכי טובים שלי:  עומר יהונתן ויואב
צבע אהוב: סגול ספר אהוב: קפטן תחתונים
שיר אהוב: גנגנם סטייל משחק אהוב: לגו
כשאגדל אהיה: מהנדס לגו
אני הכי אוהב בביה"ס: כשיש הפסקה פעילה
המקצוע האהוב עליי הוא: התעמלות המקצוע הכי פחות אהוב עליי הוא: חשבון
בהפסקות תמצאו אותי: צופה במשחק כדורגל
קופסת האוכל שלי מכילה: כריך עם גבינה צהובה ומלפפונים
אני מאחל לעצמי שהשנה: אני אהיה אלוף העולם בכל המקצועות

Back-to-school-Interview-with-kids-4אביגיל, בת 4 ו-10 חודשים, עולה לגן חובה בכפר סבא

החברות הכי טובות שלי: אלה, שירה, נגה
צבע אהוב: ורוד ספר אהוב: אגדות של נסיכות
שיר אהוב: “How Far I’ll Go” של מואנה משחק אהוב: לגו
כשאגדל אהיה: מלכה
אני הכי אוהבת בגן: לרדת לשחק בחצר
הפעילות האהובה עליי בגן: כשיש יום הולדת לאחד מהילדים
המשחק האהוב עליי בחצר: לטפס על הסולמות
קופסת האוכל שלי מכילה: פיתה עם קוטג' או טונה, מלפפון קלוף, גזר, עגבניה
אני מאחלת לעצמי שהשנה: אלמד לקרוא אותיות

Back-to-school-Interview-with-kids-6את הראיונות בכוונתי לסרוק ולצרף לאלבום התמונות הדיגיטאלי המשפחתי השנתי (טיפים להכנת אלבום משפחתי מושלם תמצאו בפוסט כאן).

Back-to-school-Interview-with-kids-3ואם אהבתן את הרעיון וברצונכן להתחיל במסורת חדשה של ראיונות לפני תחילת שנת הלימודים אצלכן במשפחה. מזמינה אתכן להוריד את קובץ פרינטבל הראיון וליצור עבורכן ועבור ילדיכן זכרון משפחתי נוסף.

וכמובן, אל תשכחו לצלם את הילדים ביום הראשון של שנת הלימודים מחזיקים בשלט שלום כיתה א' (או כל כיתה אחרת ואפילו גן) שהכנתי עבורכן כבר שנה שעברה וניתן להוריד בפוסט כאן.

Back-to-school-FIrst-day-of-school-sign

 

 

ושתהיה שנת לימודים פוריה ומוצלחת!


האימג'ים בראיון והבאנר נלקחו מאתר Freepik

איך עמדנו בפקק 10 שעות ושרדנו? רעיונות לערכת יצירה ופעילויות לילדים בנסיעה

www.prettysimplelife.co.il | It's Summer Time! | My favorite craft materials for kids to survive summer

יש דברים שלא קורים בישראל. לא יורד גשם בקיץ. לא סוגרים בתי קפה בשעה 17:00 ולא עומדים בפקק 10 שעות.

עומדים בפקקים. ברור. ולקטר עליהם אנחנו אלופי העולם (אם כי בימינו, אין באמת מדינה, מפותחת או מתפתחת, שלא סובלת מפקקים ועומסים בערים מרכזיות ובכבישים הבינעירוניים ובמיוחד בסופי שבוע, חגים או חופשים מקומיים).

אבל אין  מצב שתעמדו בישראל בפקק בן 10 שעות להגיע ממקום אחד לשני. פשוט אין. המדינה לא גדולה מספיק.

בשביל זה תצטרכו לטוס רחוק, למדינה זרה.

בשביל זה תצטרכו לשהות במדינה גדולה יותר, בה המרחקים בין המקומות גדולים בהרבה יותר (וגם הגבולות נזילים יותר).

ובשביל זה תצטרכו להחליט לצאת לחופשה דווקא באחד מימי החופש או החג היחידים שיש לעובדים במדינה.

בואו נגיד, שבשביל לעמוד בפקק 10 שעות ולשרוד על מנת לספר על כך, תצטרכו לנסוע, נגיד, למדינה כמו דרום קוריאה :).


חשבנו ששיחקנו אותה. תיאמנו לנו חופשה מחוץ לסיאול, במלון מפואר בחג השבועות. כל מי שעובד בחו"ל בשגרירות ישראל או בחברה ישראלית, יודע שחופשות מתאמים רק בחגים יהודים בהם מקום העבודה סגור לרגל החג, אך המשק עדין עובד כרגיל. ריק מתיירים, מחירים נוחים ובלי פקקים.

ובכל זאת, עשינו טעות של מתחילים. לא הצלבנו את התאריך עם לוח החופשות הקוריאני ולכן לא שמנו לב שערב חג שבועות נופל על Children's Day המקומי  (5 במאי). חופש לכולם.

תבינו, מספר ימי החופשה והחגים הקוריאניים בשנה לעובד מסתכמים בערך ב-10 ימים. זהו. העובדים הקוריאנים ידועים לשמצה בשעות העבודה הארוכות שלהם מחד, ובהעדר ימי חופשה מנגד. אז שיש יום חופש, שבמקרה גם כזה שממשיך לסופ"ש ארוך, אין קוריאני שיחליט להישאר בבית. חייבים לצאת לטייל.

וכך, בבוקר נעים בחודש מאי, מצאנו את עצמנו עומדים בפקק. פקק שהחל מיד עם יציאתנו מסיאול, והסתיים רק עם הגענו למלון, עשר וחצי שעות לאחר מכן (שבפועל, משך הנסיעה היה אמור להסתכם בשלוש שעות).

ולהוסיף על הזוועה, תיק האוכל שהיה אמור ללוות אותנו במהלך הנסיעה, נשכח בכניסה לבית.

ברכב, אבא, אמא שלו (חמותי), ילד בן שלוש וחצי, עוללה בת שנה וחצי ואמא עצבנית, רעבה (שכחנו את האוכל בבית!) ודחוסה במושב האחורי בין שתי כסאות לרכב של ילדים עומדים בפקק.

ועומדים.

ועומדים.

היעד הנכסף
היעד הנכסף אליו הגענו אחרי 10.5 שעות בפקק

כיצד שורדים 10.5 שעות ברכב עם שני ילדים?

עם קצת עצירות (מזל שבכבישים המהירים בדרום קוריאה תמיד ניתן למצוא מתחמי מזון ונקודות עצירה וריענון לנהגים), עם קצת טלוויזיה ועם ערכת נסיעה שאני תמיד אורזת לילדים (או עכשיו כשהם גדולים, והם אורזים לעצמם – כי באמת מאוד סביר לקחת עמך לחופשה קומקום צעצוע או חלק של פאזל אחד…)  הכוללת משחקים, הפעלות וספרים מתאימים לגילם.

נסיעה ארוכה עם הילדים, היא בדרך כלל חוויה מאתגרת. גם כמבוגרים אנו מתקשים לשבת במקום כל כך הרבה זמן, ובוודאי שלילדים זה לא פשוט.

ונכון, שבעידן הטלפונים החכמים אפשר פשוט לתת להם את הטלפון הנייד ולהקרין להם סרטים במהלך הנסיעה, אבל, באופן אישי, אינני עושה זאת (למעט, הנסיעה הזו, הידועה לשמצה, אז כל האמצעים היו כשרים). לא מפעילה טלפון נייד במהלך נסיעות, לא לסרטים ולא למוסיקה. גם מחשש לקרינה מוגברת ברכב הקטן והצפוף וגם כי בחיי היום יום, כל עוד אני יכולה לשלוט על כך, אני משתדלת להגביל את זמן המסכים שלהם בבית או בנסיעה.

אז מה כן עושים אצלנו בנסיעה? ספרים, משחקים, יצירות והפעלות שניתן להכין גם בזמן שנוסעים.  

DIY-Road-Trip-kit-for-kids_4

ומאחר שבחופש הגדול, צפויות לנו שתי נסיעות ארוכות, החלטתי שהשנה נשתדרג. לא סתם תיק או שקית עם השלל שהכנתי ואספתי, אלא ערכת פעילות לנסיעה עם הילדים מעוצבת ויצירתית גם מבפנים וגם מבחוץ.

ערכת פעילות לנסיעה עם הילדים

האתגר הגדול ביותר בנסיעה שצריך להתמודד איתו הוא התנועה והתזוזה של הרכב. ולכן הדבר הראשון שעשיתי הוא לעטוף קופסת נעליים שתוכל לשמש גם כשולחן עבודה וגם כמקום אחסון להפעלות.

DIY-Road-Trip-kit-for-kids_1

את מכסה קופסת הנעליים הפכתי לכן ציירים נייד.

בצד אחד, באמצעות שני אטבי כביסה מיניאטוריים אשר הודבקו לקופסא, אפשר לחבר ניירות או חוברות עבודה, בלי שאלה יזוזו לנו כל רגע.

DIY-Road-Trip-kit-for-kids_7

אפילו פוקימונים ניתן לצייר בזמן נסיעה (צייר וצבע: יונתן פורר 🙂 )

בצד השני, ריססתי באמצעות ספריי שיוצר אפקט גיר חתיכת דיקט (מומלץ לשייף באמצעות נייר שיוף עדין את המשטח על מנת להחליקו ולמנוע שבבי עץ סוררים) והדבקתי לפנים המכסה עם דבק חם. באמצעות גירים יוכלו הילדים לצייר כאוות נפשם ולמחוק עם מטלית לחה.

DIY-Road-Trip-kit-for-kids DIY-Road-Trip-kit-for-kids_3

ובתוך הקופסא?

בפנים הקופסא חשוב להכין מראש הפעלות ויצירות שלא מצריכות דיוק רב מידי (בכל זאת אנו בתזוזה אז בלי מספריים), שלא יגרמו ללכלוך בלתי הפיך (דבק על סוגיו, בצק או פלסטלינה  שיכולים להדבק למושבי הרכב וכמובן גם כל דבר על בסיס נוזל) ועדיף מוצרים בעלי גב קשיח (קרטון) אשר יאפשר יציבות מירבית על שולחן העבודה. וכמובן, לא לשכוח גירים, עפרונות צבעוניים וטושים (מחיקים כמו אלו של קריולה!).

ideas-of-things--to-take-on-long-road-trips

חוברות ייעודיות לנסיעה של מליסה אנד דאג / משחקים ויצירות: מבוכים, צביעה על שקף (אפשר להצמיד לחלון בסיום הצביעה) / חוברות מדבקות
ומה עוד?

ספרים. ספרי חיפוש כגון "איפה אפי", סדרת ספרי "באר שפע" שבכל ספר, מתוארות סצנות באותן הרחובות, הבתים והאנשים בעונת שנה אחרת, או הלהיט המקומי – הספר  "רק בישראל" – ספר החיפושים הגדול" של המאיירת המדהימה והבלוגרית, רחלי שלו, כולם נפלאים לנסיעות ארוכות ומעסיקים את הילדים זמן רב בחיפוש אחר תעלומות נסתרות ודמויות עלומות.

בנוסף, תמיד כיף להביא לפחות ספר אחד שמתאר את היעד אליו נוסעים ומספק מידע גאוגרפי ותרבותי בצורה ידידותית לילדים, שבוודאי יתרגשו עוד יותר, במציאות, לראות את מה שתואר להם בספר.

DIY-Road-Trip-kit-for-kids_6
"רק בישראל- ספר החיפושים הגדול" / מסביב לעולם – קומיקס לילדים על מדינות שונות בעולם / שדה התעופה – ספר חוויתי על מה קורה בשדה התעופה / Busy Places – ביקור בערים החשובות בעולם באמצעות לשוניות

 

ולבסוף, משחקים. ועדיף כאלה שאפשר לשחק עם עצמך: קלפים למיניהם, משחקי חשיבה ("פקק תנועה" הוא משחק קלאסי) או הפעלות שאפשר לקנות מראש או להוריד בקלות מאתרים למיניהן: תשחצים, מבוכים, תפזורות, סודקו, תן קו וכו'.

DIY-Road-Trip-kit-for-kids_8DIY-Road-Trip-kit-for-kids_5

ספרו לי. מה אתן לוקחות לחופשה אתכן? אילו דברים הם must have's בכל נסיעה משפחתית? ואיך אתן והמשפחה מעבירים את הזמן בפקקים?


עוד רעיונות לפעילויות, ספרים ומשחקים בזמן נסיעות משפחתיות של בלוגריות מובילות:

פעילויות להדפסה חינם שרבות מהם מתאימות לנסיעה: תמר בהרב מהבלוג טרונצו'

המשחק שמשדרג כל נסיעה משפחתית: נעמה אורבך מהבלוג "סימני דרך" 

מגלים עולם – המלצות על ספרי ילדים שמטיילים בעולם: ליען נוסבאום מהבלוג "בדרכים" 

טיפים לנסיעות עם מתבגרים: מיכל מנור מהבלוג "רואה עולם" 

נסיעה טובה!

אמהות מסביב לעולם: הכירו את קרן מניו זילנד

5 עובדות שאני יודעת על ניו זילנד.

  1. צילמו בה את טרילוגיית שר הטבעות.
  2. מתגוררים בה יותר כבשים מבני אדם (ושהכבשים מפליצות גזים הגורמים להגדלת החור באוזון).
  3. שבין הניו זילנדים לאוסטרלים קיימים חילוקי דעות קשים באיזו מדינה מהשתיים המציאו את הפבלובה.
  4. הציפור הלאומית היא קיווי כי היא דומה לפרי – ולכן הניו זילנדים מציגים את עצמם כ-Kiwi's.
  5. יש לה נופי פרא משגעים ואני חולמת על טיול בניו זילנד בעתיד.

5 עובדות וזהו.

אז תארו לכן את שמחתי שחברתי לבלוגספירה, נעמה אורבך מהבלוג "סימני דרך" שידכה אותי לחברתה קרן סגל, המתגוררת בדֶנִידִין, ניו זילנד, עם בן זוגה דני ושתי בנותיה, תמר (8) ויסמין (5), שהסכימה שאראיינה למדור "אמהות מסביב לעולם" בכל הקשור להורות, אמהות וגידול ילדים שם. תודה לך נעמה ותודה לך קרן שהסכמת!

קרן_משפחה
קרן והמשפחה

מזמינה אתכן כתמיד, לעשות לעצמכן כוס קפה (או במקרה שלנו, תה אנגלי, בהיות ניו זילנד חברה בחבר העמים הבריטי המכיר במלכה אליזבת' כעומדת בראשה), משהו מתוק ליד (רק לא פבלובה) –ולטוס איתי לצדו השני של העולם, וללמוד קצת על החיים בניו זילנד מפיה של אמא המתגוררת שם.

וכרגיל, תזכורת קטנה לפני שצוללים. כמו בראיונות הקודמים, מידי פעם אוסיף תובנות והערות משלי. אלו יצוינו באמצעות ראשי התיבות של הבלוג – PSL.

קצת על קרן:

נולדתי בירושלים וגדלתי בעיר העתיקה, מקום מיוחד (ומורכב) לגדול בו והמשכתי להתגורר בה גם בבגרותי. כשהייתי בת 10 נסעתי עם משפחתי לפוסט דוקטורט של אבי באנגליה, מה שזכורה כחוויה מאוד משמעותית עבורי. נחשפתי לבית ספר שהתנהל באופן מאוד שונה ממה שהייתי רגילה לו בארץ – המורים היו יותר רגועים, ויותר פנויים לתלמידים, הייתה הרבה עבודה עצמאית ודגש על יצירה ואומנויות. בעיקר, חוויתי במשך שנה אחת ילדות כמו שהיא יכולה להיות במקום אחר, שיש בו פחות מתחים קיומיים כמו בארץ, ומנגד, הרבה יותר אפשרויות מבחינת תרבות פנאי. בנוסף, אמי לא עבדה באותה השנה, מה שתרם והוסיף לחוויה החיובית ואני זוכרת כמה כיף היה לי שאמי הייתה בבית ולא הייתה צריכה לתמרן בין מחויבויות של עבודה לאמהות.

אמנם, נסעתי רק לשנה, אך החזרה לארץ מאנגליה לא היתה פשוטה לי כלל. הרגשתי לא כל כך שייכת. לא אהבתי את הלימודים בבית הספר. היו דברים שהיו לי מעניינים, אבל לא הרגשתי שום קשר רגשי לרוב המורים/ות שלי, ובעיני זה מפתח חשוב ללמידה. בנוסף, הלימודים נראו לי חסרי מעוף, והחיים בעיר העתיקה בירושלים היו מאוד שונים מאשר אלה שלצד נחל קטן באוקספורד. לשמחתי, פגשתי חברות חדשות בשכונה שלי שהפכו לחברות חיים, ושההתבגרות לצידן הייתה ועודנה מתנה ענקית בחיי.

כשבגרתי בחרתי ללמוד פסיכולוגיה  ואחר כך למדתי גם  סוציולוגיה. עבדתי בהרבה דברים, אבל בעיקר לימדתי והנחתי קבוצות דיאלוג בין יהודים לפלסטינים. נשארתי לגור בירושלים, ושם גם הקמתי את משפחתי. לפני כארבע שנים הזדמנה לבן זוגי האפשרות להמשיך ללימודי דוקטורט בניו זילנד, ושמחנו על האפשרות לשינוי וכך עברנו לכאן. לא ידעתי עוד במה אעסוק כשהגענו (היום, אני דוקטורנטית לפסיכולוגיה), אבל שמחתי על הזמן עם הבנות בבית, שעזר לכולנו להתרגל למקום החדש. הדבר היחידי שידעתי לגבי ניו זילנד לפני שהגענו לכאן הוא שאהבתי מאז גיל ההתבגרות את השיר של דליה רביקוביץ' "שני איים ל ניו זילנד".

פנגווינים-צהובי-עיניים
פנגווינים צהובי עיניים שאפשר לפגוש בניו זילנד

אלו החוויות, התובנות והמחשבות של קרן על הורות וגידול ילדים בניו זילנד.

על ללדת בבית את בתך 

את שתי הבנות ילדתי בארץ ועם שתיהן היו לי לידות נפלאות. קודם כל, מאוד נהניתי מההריונות. זו הייתה חוויה מדהימה בעיני, שאפשרה הרבה חיבור לגוף וליכולת שלנו, הנשים, לצור חיים חדשים. אבל גם הריון מצריך הרבה מפגש עם המערכת הרפואית, ויש גם אי ודאות, ודברים מלחיצים, אז לא הכל היה תמיד קל וכיפי. התכוננתי היטב ללידות שלי וידעתי בדיוק איך אני רוצה ללדת. כשהייתי ילדה ראיתי את הכלבה שלי ממליטה פעמיים, וזכרון ההמלטות שלה היה משמעותי עבורי. היא התכנסה בתוך עצמה, חיפשה מקום חשוך ושקט, ומשם בעצם ידעה מה לעשות. הזיכרון הזה של ההמלטות שלה, עזר לי בהכנה שלי ובאופן שבו דמיינתי שהלידות שלי תהיינה. למזלי הדברים גם הסתדרו כמו שרציתי. ילדתי את בתי הבכורה במרכז ללידה טבעית בתל השומר, ואת בתי הצעירה ילדתי בבית. למיטב ידיעתי, בניו זילנד קיימת אפשרות הבחירה לאישה היכן ללדת – בבית חולים או בבית (PSL: וזאת בניגוד גמור לישראל, אשר משרד הבריאות מקשה על אלו המבקשות ללדת במרכז לידה טבעי או בבית וישנם תנאים מאוד מסוימים אשר היולדת צריכה למלא בכדי שיתאפשר לה ללדת בבית כגון אישה בריאה עם היריון תקין שמתגוררת במרחק של עד חצי שעה מבית חולים ויש בבניינה מעלית. כמו כן, נשים ישראליות הבוחרות ללדת בביתן אינן זכאיות למימון הלידה אלא למענק לידה בלבד). אני, למזלי, יכולתי לגייס ללידה הן במרכז לידה טבעי והן ללידה בבית עם מיילדת פרטית, את הכסף, אך בניו זילנד אלו ממומנים על ידי המדינה (PSL: כמו בניו זילנד גם בבריטניה מממנים לידות בית כפי שלמדתי כשראיינתי את דונה מסקוטלנד שגם היא ילדה את שני בניה בביתה).

דבר נוסף שהיה חסר לי מאוד בארץ, וכאן הוא מובן מאליו זו תמיכה וליווי של הזוג. מכיוון שלא מלמדים אותנו איך להיות אמהות, אנחנו צריכות ללמוד את הכל בעצמנו, או לשמוע הרבה מאוד עצות מנשים אחרות, שלא תמיד מתאימות לנו. ולי באופן אישי לקח לי הרבה זמן לפתח את "העצמי" שלי בתור אמא. בניו זילנד, כבר בתחילת ההיריון בוחרים מיילדת שמלווה את המשפחה לאורך ההיריון עד כמה שבועות אחרי הלידה. הגישה הרפואית בניו זילנד היא מאוד מניעתית, ולכן, המיילדת המלווה אחראית על מעקב ההריון באופן כללי, וגם על הבדיקות במהלך ההריון, פרט לאלה שרק רופאה יכולה לעשות. כך שלמעשה, היא הדמות המשמעותית עבור בני הזוג לאורך כל ההריון, הלידה, וההתרגלות לילד/ה חדש/ה.

על ההחלטה לא לשלוח את הבנות לגן עד גיל מאוחר

אחרי שבתי הבכורה נולדה הבנתי שמבחינתי החיים השתנו בצורה שלא ניתן להחזיר אותם להיות כפי שהם היו. גיליתי שלהיות אמא זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, ואפילו שיש והיו המון רגעים קשים, משעממים, מתסכלים, הרגשתי שאני לא רוצה לעבוד ולשלם כדי שמישהו/מישהי אחרת ייהנו מלבלות עם הבת שלי, ורציתי שאני אהיה זו שתזכה להיות איתה כמה שיותר. ידעתי שאני מאוד רוצה להישאר איתה בבית עד גיל שארגיש שהיא בשלה להיפרד ממני ולצאת למסגרת מחוץ לבית. היה לזה, כמובן, מחיר כלכלי מאוד גדול, ואני מאושרת שבן הזוג שלי ראה את הדברים בדיוק כמוני, והיה ברור לנו כהורים שהבאתה לעולם היא מבחינתנו סוג של "מהפכה" בחיים שלנו, ובסדרי העדיפויות שלנו.

מה שהיה לי מאוד חסר בארץ, כאמא שנשארה בבית עם ביתה, ובניו זילנד הוא מאוד זמין, זו מסגרת חברתית מחוץ לבית. אמנם ארגנתי לה ולעוד ילדה מין מסגרת קטנטנה של 9 שעות בשבוע, כשהייתה בת שנתיים וקצת וגם הצטרפתי לפעילויות של הורים שהם בחינוך ביתי, אבל לפחות בירושלים, המון פעילויות מחוץ לבית עם ילדים צעירים כרוכות בתשלום. כאן, המצב מאוד שונה – המוזיאונים הם בחינם, בילוי בבריכת שחיה עירונית להורה וילד/ה עד גיל 5 עולה משהו כמו 10 ש"ח, כך שזה מאוד סביר. בארץ היו מעט מאוד אפשרויות כאלה. (PSL: מה שמאוד מזכיר לי את החיים בקוריאה, גם שם עלויות הכניסה למקומות היו סבירים בהחלט כמו גם האופציות לבילוי היו רבות יותר ומותאמות יותר לילדים כפי שתיארתי בפוסט כאן).

גן-בוטני-בדנידין
הגן הבוטני בדנידין שניתן לבקר בו ללא עלות.

בנוסף, בניו זילנד ניתן למצוא עוד משהו מיוחד שנקרא מרכזי משחק – אלה מרכזים להורים וילדים עד גיל 7, שבמחיר יחסית סמלי אפשר לבוא אליהם בבקרים ולבלות עם אמהות וילדים אחרים. המרכזים הם קואופרטיביים, כך שכל משפחה ששייכת למרכז גם "עובדת" בו. זה דורש מחויבות, אבל בתמורה מספק עוד "בית" להיות בו. כשהבנות שלי היו צעירות, זה היה לי מאוד חסר. כי לפעמים בבקרים רציתי פשוט שיהיה לי עוד בית להיות בו, ולהכיר אמהות במצבי. אני חושבת שזה גם מאוד עוזר מבחינת בידוד חברתי כי לבחירה שלנו להיות עם הבנות שלנו בבית עד גיל יחסית מבוגר היה גם מחיר של בידוד מבחינת החברה שמסביב. לאט לאט הכרנו יותר הורים שעשו בחירה דומה, אבל בהתחלה היינו מאוד לבד עם ההחלטה הזו, כי החברים/ות שלנו לא בהכרח בחרו באופן דומה.

על יוקר מחייה ותרבות צריכה 

עד לא מזמן, היה מקובל בניו זילנד שאחד ההורים נשאר בבית לגדל את הילדים/ות לפחות עד גיל שלוש, לפעמים עד גיל בית ספר, ולפעמים בכלל. זאת אומרת, אפשר היה כנראה די בקלות להסתדר עם משכורת אחת. אני מתרשמת שהדברים השתנו מאוד בשנים האחרונות, ושעלויות המחייה כבר פחות מאפשרות היום עבודה רק של בן/בת זוג אחד/ת. יחד עם זאת, יש הרבה משפחות שאנחנו מכירים שבהם רק אחד/ת מבני הזוג עובד/ת, כך שכנראה שזה עדיין אפשרי.

אני חושבת שניו זילנדים מאוד רגועים ביחס לעבודה, ובאופן כללי, דואגים להרבה זמן משפחה ובית. למשל, מאוד מקובל ששני ההורים נמצאים בבית בארוחת ערב, ונדיר מאוד שנשארים לעבוד מאוחר. אם יוצא לי להישאר לפעמים אחרי 17:00  במקום העבודה שלי, אני בדרך כלל לבדי. סופי שבוע הם די קדושים, ואנשים לא עובדים בהם.

עם זאת, אני חושבת שגם החברה כאן עוברת תהליכי שינוי מואץ ומרגישים שינוי ביוקר המחיה לעומת מה שהיה בעבר. ביחס לישראל, גם השינויים האלה ביוקר המחייה, עדיין לא הגיעו לעלויות כמו שיש בארץ, אבל בשונה מהעבר, ניו זילנדים מתחילים לשלם יותר על דברים,  מה שמחייב כמובן יותר שעות עבודה, והכיוון כנראה יתחיל להיות דומה יותר ויותר למה שקורה בארץ או בארצות הברית מבחינת הצורך לעבוד יותר על חשבון זמן עם המשפחה והילדים .

לשמחתי, אנחנו גרים בעיר קטנה, אז גם עם השינויים האלה התחילו להיות יותר מורגשים בערים הגדולות, בעיר שלנו עוד אפשר קצת לחיות "כמו פעם". בנוסף, המשפחות שמשתייכות למסגרת החינוכית והקהילתית שאנחנו שייכים לה חולקות ערכים דומים בנוגע לקצב החיים, וסגנון הילדות שרוצים לאפשר לילדים, אז זה מאפשר לנו לשמר די בקלות את הבועה שאנחנו רוצים לילדות שלנו.

אורח-קבוע-בחוף-של-דנידין
דייר קבע בחוף של דנידין, ניו זילנד
על תרבות המיחזור ו"עשה זאת בעצמך"

כאמור, התרבות כאן פחות צרכנית – ניו זילנדים אוהבים לעשות דברים בעצמם, ולתקן כל דבר שצריך בעצמם. בנוסף, הם לא ממהרים לקנות דברים או לזרוק אותם. יש שוק גדול של דברים מיד שניה, ואף אחד לא חושב שזו פחיתות כבוד לקנות משהו משומש, ולמכור משהו שכבר לא צריכים. אותי זה מאוד מרשים. לזה נלווית גם מודעות סביבתית – שאין צורך לייצר זבל מיותר, ובכל דבר שאפשר לעשות שימוש, או להעביר למישהו אחר שיוכל אולי לעשות בו שימוש. למשל, אנשים מאוד ישתדלו לא לזרוק אוכל, ולכל אחד יש בגינה מקום עם שאריות בנייה, למקרה שצריך יהיה לשפץ משהו…

בנוסף, אנשים כאן רגילים לעבוד קשה, הם ייצבעו את הבית בעצמם, או יתקנו ויתקינו דברים אם הם יכולים. לקחת מנקה או עוזר/ת בית זה דבר מאוד לא מקובל, ודי נדיר.

גם בכל הנוגע למיחזור וזבל, השיטה כאן מאוד שונה מבארץ. במשך כל השבוע אוספים את ה"זבל" – מה שאי אפשר למחזר בתוך הבית. בנוסף יש פח של זכוכיות, ופח נפרד לפלסטיק, נייר ומוצרי אלומניום ופחיות. בשונה מבארץ, את הפחים האלה מוציאים מהבית רק ביום האיסוף שלהם, זאת אומרת, פעם בשבועיים מוציאים את הזכוכיות  ובשבוע שאחריו את פח המחזור הכללי (פלסטיק, נייר וכו'). את ה"זבל" שאי אפשר למחזר, אפשר להוציא באותו היום, בתוך שקיות שחורה של העיריה שעולות כסף (שקית גדולה אחת, של 16 ליטרים עולה משהו כמו 7 ש"ח). אנחנו במין ספורט כזה של לייצר כמה שפחות זבל, והאמת שקומפוסט מפחית פי כמה את כמות הזבל שמייצרים. אני חושבת שהשיא שלנו נכון לעכשיו עומד על 8 שבועות. (PSL: ואם טרם קראתן את הפוסט האחרון שלי על שיטת המיחזור בדרום קוריאה, שמזכירה קצת את מה שמתואר כאן, הנה הזדמנות נוספת!)

לשיטה הזו יש בעיני כמה יתרונות – קודם כל – הרחובות נשארים נקיים, כי פרט ליום שבו מוציאים בצורה מסודרת את הזבל, אין פחים בחוץ. בנוסף, השיטה הזו מחייבת א/נשים  לקחת אחריות על כמות הזבל שמייצרים. כל דבר שאנחנו מכניסים הביתה, גם צריך לצאת, וזה עולה כסף, ויכול להיות תקוע בבית עד האיסוף. אגב, בביקור האחרון שלי בארץ הופתעתי לראות כמה פריטי ריהוט (שווים ביותר, אגב) היו מונחים ברחובות שליד ביתה של אמי. שכחתי לגמרי שיש את האפשרות הזו של להניח דברים בחוץ ושהם יילקחו. כאן, צריך ממש לדאוג לפנות דברים. גם אם רוצים למסור אותם, אי אפשר פשוט להשאיר אותם בחוץ. ואם זה זבל ממש (נגיד מכונת כביסה שבורה) צריך לקחת אותה לאתר מחזור ופינוי פסולת.

על מערכת החינוך ומעורבות הורים

הבנות שלי הולכות לגן ובית ספר אנתרופוסופי חצי-ציבורי. המימון של המדינה הוא כמעט מלא לבית הספר, אבל ההורים מתבקשים לתרום לבית הספר, כי חינוך כזה עולה הרבה כסף (חומרים לאמנות, שיעורי נגינה וכן הלאה).  יחד עם זאת, המדיניות של בית הספר היא שכסף אף פעם לא יעמוד כתנאי קבלה או השתייכות לגן או בבית הספר. כך שאף ילד/ה לא יידחו מסיבות כלכליות, אלא ההורים ימצאו דרך לתרום לבית הספר באמצעים שאינם כספיים.

בנוסף, מצפים מכל ההורים לעזור לגייס כספים עבור בית הספר – למשל, פעם בשנה יש יריד (עליו גם כתבתי בבלוג האישי שלי המספר על חיי בניו זילנד) שבו מגייסים הרבה כסף לבית הספר, וכל ההורים עובדים ביריד, מכינים דברים, פעילים ועוזרים. כדי לחסוך בעלויות של עובדים בתשלום, מבקשים מההורים להתנדב בכל מיני עבודות קטנות שבית הספר צריך, ואת בית הספר מנקים ההורים בתורנות.

פסטיבל-אביב-בגן
פסטיבל אביב בגן

אם יוצאים לטיולים  ישנים באוהל של בית הספר, ולא צריך לשלם לאכסניה. ואם כן נדרשת עבודה בתשלום, תמיד יציעו אותה קודם כל להורים שבקהילת בית הספר.

כשרק הגענו לניו זילנד,  מאוד שמחתי לגלות שגני הילדים כאן מאוד גמישים. בארץ חיפשתי לבתי הבכורה גן שתוכל ללכת אליו רק לכמה ימים בשבוע, כדי לאפשר לה התנסויות חברתיות בלעדי, ושביתר הזמן היא תהיה איתי בבית. אבל זה היה ממש בלתי אפשרי למצוא, ובכל מקום הסבירו לי שילדים צריכים ללכת לגן כל יום. כאן זה ממש לא ככה – אפשר לרשום ילדים לגן אפילו ליום בשבוע, או לכמה ימים, ובעצם רק השנה בת החמש שלי התחילה ללכת לגן כל יום, חמישה ימים בשבוע, בין 09:00-13:00. היא שמחה עם הסידור הזה, ואנחנו מאוד שמחים עם הזמן שיש לנו זמן איתה מהצהרים. בתי הבכורה בכיתה ב', והיא מתחילה ללמוד בבית הספר כל יום ב-09:00 ומסיימת בשלוש, גם כן במשך חמישה ימים בשבוע. בעיני זה הרבה מאוד, כי היא חוזרת עייפה, ולא תמיד יש לה כוחות לפעילויות אחרות אחרי בית הספר.

על הלמידה החינוכית

אני מתרשמת שלמורה שלה יש יד חופשית למדי בנוגע לחומרי הלימוד, והיא באמת משתדלת לגוון לפי הרצון שלה, והעניין של הילדים. למשל בשנה שעברה במשך שבוע שלם הילדים עבדו על גינת ירק מחוץ לכיתה שלהם. המורה תמיד פתוחה לכל מיני הצעות של ההורים. למשל, אני השתתפתי לא מזמן בפסטיבל מספרי סיפורים, ורציתי להתאמן ולהציג את הסיפור בכיתה של בתי. המורה מאוד שמחה על האפשרות לחשיפה התרבותית, וזו היתה חוויה מאוד חיובית.

הלוח-של-כיתה-א'
הלוח של כיתה א' בבית הספר

הילדים לומדים סריגה פעמיים בשבוע, נגינה בחליל, ולמרות שהם התחילו ללמוד לקרוא ולכתוב לאט לאט בכיתה א', אני רואה שמשהו בשיטה האנתרופוסופית של למידת קריאה וכתיבה עובד מאוד טוב, ושיש לילדים איזו שהיא תפיסה יותר עמוקה של האותיות. הלימוד היה באמצעות סיפורים, כך שכל אות היתה קשורה באיזה שהוא סיפור, וזה עבד יפה.

כאן אני חייבת לציין שבית הספר שלנו מאוד חריג בנוף מהרבה בחינות. בבית הספר שלנו, למשל, מתחילים ללמוד בכיתה א' החל מגיל שש וחצי – שבע (בדומה לבתי ספר אנתרופוסופיים אחרים בעולם, ולמערכת החינוך הגרמנית בכלל). באופן די מוזר, הניו זילנדים שהם די רגועים באופן כללי, מאוד לחוצים על כך שהילדים שלהם יתחילו ללמוד בבית הספר כבר בגיל חמש. אנחנו באופן אישי מאמינים שזה גיל צעיר מידי, ושמחים שמצאנו מסגרת שמאפשרת להן להתחיל ללמוד בגיל יותר מאוחר.

יחד עם זאת, בתי הספר בניו זילנד באופן כללי נחשבים מאוד טובים, והכיתות בדרך כלל קטנות (אני חושבת שבסביבות ה-20 תלמידים/ות לכיתה בבית ספר "רגיל"). ממה שחברות שלי מתארות מבתי הספר שהילדים/ות שלהם/ן לומדים/ות בהם/ן, גם שם האווירה היא די רגועה, וכוללת הרבה זמן משחק, והמון זמן בחוץ. המצב הזה שיש בו מעט הבדלים בין החינוך הציבורי ה"רגיל" לבין בית הספר הקצת יותר "ייחודי" שאנחנו שולחים את בנותינו אליו, הוא קצת בעוכריו של בית הספר, כי בעצם ביחס למערכת הכללית, לפחות על פני השטח, לא נראה שיש לו הרבה דברים שהם אחרים להציע. אנחנו, כמובן, רואים עוד דברים – כמו הדגש הרבה על אומנויות, ההימנעות משימוש באמצעי לימוד דיגטאליים, הבחירה בקהילה שיש לה אורח חיים קצת אחר ועוד.

בית הספר בקצה הרחוב בו אנו גרים
בית הספר שלנו בקצה הרחוב בו אנו גרים
על קוד לבוש ומזג אוויר

אנחנו מתבקשים שלא להלביש ילדים בבגדים עם פרסומות של חברות, או עם סמלים מסחריים. לשמחתנו, רוב ההורים חיים חיים צנועים, והילדים מתלבשים בבגדים פשוטים ופרקטיים.

הכי חשוב בגדים שיתאימו למזג האוויר שעשוי להשתנות בכל רגע נתון. כך שתמיד צריך לשלוח חולצה קצרה בתיק, אבל במקביל גם מעיל גשם, מגפים ומכנסי גשם… לילדים בגן יש נעלי בית, ומזרן מעור של כבשה (כן, אני יודעת שזה מוזר, אבל זה חם להפליא). לילדים בכיתה יש נעלי בית חמות שהם נועלים בכיתה. בכל מזג אויר הילדים יוצאים ומשחקים בחוץ. הילדים/ות משחקים בחוץ בכל מזג אויר, פרט אולי לגשם חזק או ברד, ואז יש מספיק שטח בתוך הגן או הכיתה למשחק.

למרות שמזג האוויר מאוד לא צפוי, ותמיד יכול לרדת גשם פתאומי, יש כאן סוג של חוסר התרגשות מזה. אני למדתי גם אם יורד גשם אפשר לעשות דברים, ושלא נמסים בגשם. זו היתה תגלית נחמדה. בחורף, קמים בבוקר כשעדיין חשוך, וזה לא כל כך כיף, אבל עד שמגיעים לבית הספר ולגן, כבר מואר ונעים. מחממים טוב את הגן והכיתה ומשתדלים שתמיד יהיה נעים וחמים.

על כבוד ונימוסים

גם אם יש כאן עניינים חינוכיים שאינם תמיד לרוחי, אני חושבת שבאופן כללי האנשים סביבנו מדברים בכבוד לילדים, ומתייחסים אליהם ברצינות אבל גם מצפים ליחס מכבד ומנומס בחזרה. זו גם הגישה שלנו.

הילדים/ות לומדים הרבה נימוסים, ואנחנו מאוד מעריכים את הצד הזה של החינוך. אנחנו כן מגלים שיש כאן קושי בדיבור פתוח על קשיים ובעיות שעולים במערכת. אבל מכיוון שאני בוועד ההורים, ובן הזוג שלי בוועד המנהל של בית הספר, אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לפתוח דברים די בקלות, ובתקווה גם להשפיע על כך שיהיה שיח יותר פתוח בנושאים שונים.

משחקות בחוץ בכל מזג אוויר
משחקות בחוץ בכל מזג אוויר
על חשיפה דיגיטאלית

אחת הסיבות שבחרנו בחינוך אנתרופוסופי, ובכלל באורח חיים שמתאפשר לנו כאן היה הרצון שהבנות שלא לא תהינה חשופות כל כך לטכנולוגיה בגילאים צעירים. כבר כשבתי הבכורה נולדה, ויתרנו על הטלוויזיה בבית. ונדיר שאנחנו מפעילים את המחשב שלנו, אפילו לצרכי עבודה, כשהבנות שלנו בסביבה.

מה שעומד מאחורי ההחלטה הזו שלנו הוא הרצון שהבנות שלנו תשחקנה כמה שיותר, ותדענה לפתח להן עיסוקים בעצמן. כך שאנחנו מעדיפים שהן תהיינה פחות צופות פסיביות בתכנים, אלא תהיינה אקטיביות בתעסוקה שלהן, ובדברים שהן רוצות לעשות. כבר מגיל מאוד צעיר הקפדנו שתהיה להן גישה חופשית למשחקים, וחומרי יצירה, ואני חושבת שבאופן כללי זה תרם לעצמאות שלהן בתעסוקה העצמית שלהן. לכן, בחרנו בית ספר שאין בו בכלל שימוש במחשבים או טכנולוגיות. בבתי ספר אחרים אני יודעת שיש שימוש במחשבים, אבל זה כנראה משתנה מבית ספר לבית ספר. בכל אופן, ניו זילנד הרבה מאחורי ישראל בכל הנושא של מחשוב.

למרות שהבנות שלי עדיין צעירות, אני מתרשמת שהגילאים המקובלים כאן לטלפונים ניידים אצל ילדים הם גיל 15-16, לפחות במסגרות שאני משתייכת אליהם. בכלל, השימוש בטלפונים ניידים כאן עדיין לא כל כך נפוץ כמו בארץ. המנחה שלי לדוקטורט, שהוא פרופסור לפסיכולוגיה, ואיש מאוד עסוק, קנה טלפון חכם רק לפני כשנה, אז זה בערך האופן שבו הדברים עובדים…

על חופשים וחגים

שנת הלימודים מתחלקת לארבעה רבעונים ובסוף של כל רבעון יש שבועיים חופש. ברבעון האחרון יש 6 שבועות חופש. להורים עובדים זה  לא פשוט למצוא סידור לילדים, בעיקר כי אין כאן כמעט קייטנות, וכשיש הן די יקרות. בשנה האחרונה הגן שלנו התחיל לארגן פעילות לילדים בחופשה, שהיא מסובסדת. לשמחתנו, אנחנו גמישים ויכולים להיות בבית עם הבנות בתקופה הזו, אז אנחנו מאוד שמחים כשהן בחופשה.

מכיוון שניו-זילנד גדולה (יותר מבריטניה), ולא זול לטייל בה, מה שמקובל בתקופות החופש,  זה לקחת אוהל או קראוון, ולנסוע לאתר קמפינג במקום יפה ולהיות שם כמה זמן שרק אפשר. זה מאוד נחמד כי בתקופה הזו הרבה מכוניות מתחילות להפוך למעין חצי קרוואן – מסדרים את הכסאות שאפשר יהיה לישון בלילה, ויוצאים לטייל. בחופשות אנחנו שואלים אוהל גדול מבית הספר של הבנות, ונוסעים כל פעם למקום אחר. בקיץ האחרון טיילנו להר הגבוה ביותר בניו זילנד ובקיץ לפניו היינו בחופשה ממש כמו המקומיים.

הר-קוק
הר קוק, ההר הגבוה בניו-זילנד

יש מעט חגים נוצרים – חג המולד נחגג בחופשת הקיץ, ופסחא בחופשת הסתיו. התקופה שלפני חג המולד היא מאוד כיפית ושמחה. יש משהו מיוחד בחג מולד (ועבורנו חנוכה) קיציים. ממש לפני שנסענו לניו זילנד, צפיתי בסרטון על חג המולד בניו זילנד, ואני חושבת שהסרטון הזה משקף יפה את האוירה שכאן מעבר לכך יש כל מיני ימים שהם ימי חופש חד-יומיים, שמצטרפים לסוף השבוע, כך שיש כמה פעמים סוף שבוע ארוך. כמו למשל ביום ההולדת של מלכת אנגליה, במאי, או יום הזיכרון לחללי מלחמת העולם הראשונה והשנייה באפריל.

באופן כללי, מכיוון שיש כאן הרבה אנשים מהרבה תרבויות, וגם הניו זילנדים הם יחסית חברה מאוד לא דתית, ויש אחוז גבוה של אתאיסטים, החגים הם לא עניין גדול בבית הספר ובגן. לשמחתנו, מאוד מתעניינים בתרבויות אחרות, ותמיד שמחים כשאנחנו משתפים במנהגים ובחגים שלנו.

על קצב חיים איטי

בחרנו לגור בשכונה מאוד כפרית, שהיא קצת מחוץ לעיר ובהחלט הייתה לכך השפעה על קצב החיים שלנו. שעות הפעילות בניו זילנד מאוד שונות מבארץ ורוב החנויות  (פרט לסופרים) נסגרות ב-17:00, וחלקן גם סגורות בסוף השבוע. בשעה 17:30 אנחנו אוכלים ארוחת ערב, ואני חושבת שמעט מאוד פעמים הייתי מחוץ לבית אחרי השעה 21:00 בערב. מסעדות ובתי הקפה נסגרים מוקדם – ואחרי 21:00 כבר אפשר לצאת רק לפאבים. זה מייצר חיים שהם מאוד בבית, ומאוד רגועים ושקטים, כי בעצם אין לאן ללכת, וגם אין כל כך רצון.

קצב-חיים-איטי
תמיד כיף לפגוש חברות בטבע

בשכונה שלנו יש לא מעט חוות, וכך למשל אפשר לפעמים לראות כבשים תועות בקצה הרחוב. הרבה אנשים כאן מתניידים באופניים, למרות שזה לא קל, כי הרחובות מאוד תלולים (הרחוב התלול בעולם נמצא בדנידין) אבל מכיוון שהעיר פרוסה על פני שטח רב, קנינו גם אוטו. יש מסלול אופניים מהבית שלנו למרכז העיר, ובכלל יש מסלולי אופנים בהרבה מהכבישים. התנועה יחסית רגועה, ופרט לשעה 8 בבוקר או 5 אחר הצהריים, אף פעם לא עומדים בפקק, ונדיר מאוד מאוד מאוד לשמוע מישהו צופר.

החיים בשכונה מאוד שקטים, כל אחד/ת די חי/ה את החיים הפרטיים שלו/ה, מצד שני, אם צריך משהו מהשכנים, מאוד מקובל לבקש ויישמחו לעזור. למשל, השכנים שמרו לנו על החתול כשהיינו בחופשה, ואנחנו שמרנו על שלהם. יש לנו גם כמה שכנים שאנחנו בקשר מספיק טוב איתם שאם נגמר לנו משהו בבית אפשר לבקש. מצד שני, אנחנו אוהבים את זה שאין חדירה לפרטיות שלנו, וגם כשיש קשר עם השכנים, תמיד הוא יהיה תוך שמירה על המרחב הפרטי שלנו ושלהם.

על הסלנג והמבטא הניו זילנדי

כשרק הגענו לא הבנו מילה ממה שקורה סביבנו מאחר ולחלק מהאנשים יש מבטא ניו זילנדי כבד, ויש המון מילים מקומיות שרק עכשיו אנחנו כבר רגילים להם. למשל – Bicky – זו עוגיה, sweet as – זה "סבבה" או "מגניב", או "בכיף", Togs- זה בגד ים. בקיצור, לקח לנו הרבה זמן להבין את השפה. בנוסף, לבנות שלנו יש את המבטא הזה עכשיו, והן מתקנות את הביטוי הקלוקל שלנו.


אחרי הראיון המעניין הזה אני יכולה להגיד בוודאות כי אני יודעת יותר מ-5 עובדות על ניו זילנד ואני בטוחה שגם אתן. ואם חלמתי לעשות טיול בניו זילנד ביום מן הימים עכשיו אני חוששת שאני פשוט רוצה ללכת ולגור שם בין כבשים וההרים.

תודה רבה קרן על ראיון מרתק! אתן מוזמנות להמשיך וללמוד על החיים של קרן בניו זילנד בבלוג האישי שלה "אהבות חדשות". הנאה ותמונות יפייפיות של ניו זילנד כלולים בהחלט!

ואם אתן במקרה אמהות ישראליות שגרות מחוץ לישראל ורוצות להתראיין למדור "אמהות מסביב לעולם", אשמח אם תצרו איתי קשר בדוא"ל shira@prettysimplelife.co.il.


פספסתן את הראיונות הקודמים? מזמינה אתכן לבקר איתי מסביב לעולם:

אמהות מסביב לעולם: הכירו את יוליה מאוסטרליה 

אמהות מסביב לעולם: הכירו את ליאת מיפן

אמהות מסביב לעולם: הכירו את כריסטינה מספרד

אמהות מסביב לעולם: הכירו את דונה מסקוטלנד

אמהות מסביב לעולם: הכירו את ג'ואנג מקוריאה


וכמובן את כל סיפורי קוריאה שלי בבלוג:

5 עובדות מפתיעות על היריון ולידה בקוריאה

5 עובדות מפתיעות על גידול ילדים בקוריאה

הדברים הקטנים שמקלים על הורים בקוריאה

אמהות מסביב לעולם: הכירו את יוליה מאוסטרליה

האורחת החמישית שלי במדור "אמהות מסביב לעולם" היא יוליה, ישראלית לשעבר, המתגוררת עם בעלה, לאוניד, ושני ילדיה, ליה (7) וליאם (5) בסידני, אוסטרליה.

כמו בלוגריות רבות אחרות שהכרתי במהלך השנה וקצת האחרונות מאז הבלוג שלי עלה לאוויר, גם את יוליה הכרתי וירטואלית כאשר התחלתי לעקוב אחרי הבלוג שלה "אמא עם המצלמה". בבלוג המקסים הזה, שבדומה לבלוג שלי, גם הוא Mummy Blog, יוליה משתפת את הקוראים בחיי המשפחה שלה באוסטרליה, בעבודות יצירה עם הילדים, במחשבות שלה על הורות ועוד.

כשפניתי אל יוליה וביקשתי שתתראיין למדור "אמהות מסביב לעולם" על חייה כאמא ישראלית באוסטרליה, שמחתי מאוד שהיא הסכימה. כולנו היינו רוצות לברוח מידי פעם למקום מרוחק מישראל ואוסטרליה היא יעד מושלם לכך, אתן לא חושבות? היה לי ברור שהחיים של יוליה שם מהווים בסיס לסיפור נפלא עבורנו על להיות אמא ואישה באוסטרליה.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Australian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה
יוליה והמשפחה

מזמינה אתכן לצלול איתי וללמוד קצת על החיים של אמהות בחצי השני של כדור הארץ. וכרגיל, תזכורת קטנה לפני שצוללים. כמו בראיונות הקודמים, מידי פעם אוסיף תובנות והערות משלי. אלו יצוינו באמצעות ראשי התיבות של הבלוג – PSL.

קצת על יוליה:

בעלי ואני הכרנו כשהייתי בת 14 והוא היה בן 15 וכשהייתי בת 24 התחתנו. בתקופה הזו, סיימתי תואר ראשון בתקשורת יצירה וביקורת, והתחלתי לעבוד במשרד פרסום. מאוד אהבתי את העבודה ואת החברה בה עבדתי, אך לאחר לידת בתי, ליה, בגיל 26, הבנתי שעבודה בשעות משוגעות לא מתאימה לי יותר. חיפשתי עבודה עם שעות קצת יותר גמישות והתחלתי לעבוד במכללת שנקר בתור המזכירה האישית של נשיאת המכללה, פרופ' יולי תמיר.

כשליה הייתה בת שנתיים, ותוך כדי עבודתי במכללת שנקר, נכנסתי שוב להריון.

בתקופה שקדמה להיריון השני, אני ובעלי קיבלנו החלטה להגשים את החלום שלנו ולעבור לאוסטרליה (למרות שאף פעם לא ביקרנו שם) וכאשר הייתי בהיריון עם בני, כבר היינו בתהליכי הגירה לשם. הבנתי כי המציאות הישראלית בה אני נדרשת לאסוף את בתי בחמש בכל יום לא מתאימה לסגנון החיים שדמיינתי לעצמי, ואני רוצה לבלות יותר זמן עם ליה, ועם הילד שייוולד בעתיד. שעתיים בערב אחרי העבודה פשוט לא הספיקו לי במחציתם, וחלמתי כבר על הרגע הזה שאני אעבור לאוסטרליה ואשאר בבית עם הילדים.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Australian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה
בהיריון עם ליאם – שעתיים לפני הלידה

קיווינו לקבל את הויזה לקראת חודש רביעי/חמישי להיריון, אך בחודש שביעי להריון עדיין חיכינו לה. החלטנו להקפיא את התהליך, מכיוון שביטוח הטיסה אפשר לי לטוס עד שבוע 32 בלבד. אולם, ביום ששלחנו לסוכן שלנו את הבקשה לבטל את התהליך לוויזה, קיבלנו מכתב חזרה שהוויזה שלנו אושרה ועומדות בפנינו שתי אפשרויות: לטוס מיד, או ללדת בארץ ולהתחיל תהליך של הוצאת ויזה עבור התינוק, שיכול לקחת עוד חצי שנה עד שנה. החלטנו שאנחנו לא מחכים, ובחודש שמיני, חודש לאחר קבלת הוויזה, ארזנו את עצמנו ועברנו לאוסטרליה.

כולם חשבו שאני משוגעת ומאוד אמיצה, והיו בשוק ממני שאני בוחרת לטוס בטיסה כל כך ארוכה בהריון כזה מתקדם. כמובן שטסנו עם עצירה באמצע, והקפדתי על כל הטיפים שמצאתי באינטרנט לנשים בהריון בזמן הטיסה כגון ללכת כל שעה, לשתות הרבה מים ואפילו קניתי גרביים אלסטיות מיוחדות. גם רופא המעקב שלי אמר שבהריון תקין אין שום מניעה לטוס. ליתר ביטחון עשיתי ביטוח הכי טוב שיכלתי למצוא, וטסנו דרך המדינה שנראתה לי הכי עדיפה מבחינת שרותי בריאות במידה ואצטרך. בגדול, לא כל כך דאגתי, הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. ובדיעבד לא הייתי משנה כלום.

את ליאם ילדתי, כפי שתכננתי, כבר באוסטרליה, כשהייתי בת 28, חודשיים אחר נחיתתנו במדינה החדשה שלנו.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Australian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה
לידה באוסטרליה: ליאם נשקל בבי"ח

כשמלאו לליאם שלוש, וכשליה התחילה בית ספר, החלטתי להקדיש את השנה לחיפוש עבודה לכמה ימים בשבוע. התמזל מזלי ומצאתי את משרת חלומותיי, מורה לעברית בחוגי ילדים ולאחר מכן אפילו באוניברסיטה של סידני. כיום אני מלמדת ילדים בחוגים ומעבירה שיעורים פרטיים לילדים ולמבוגרים, ומתאימה את השעות לגידול הילדים. אני מבלה את רוב הזמן בשבוע עם הילדים שלי, ועובדת כשהילדים במסגרות או בערבים.

בנוסף, אני מקדישה זמן לבלוג שלי, "אמא עם המצלמה" שהתחלתי לכתוב כשליאם היה בן שנה. בלוג על הורות, משחק יצירתי עם ילדים ועל לימוד תוך כדי משחק. בשיטה זו אני גם מעבירה את שיעורי העברית עם הילדים.

אנו חיים בסידני כבר למעלה מחמש שנים, ואוהבים כל רגע. נהנים מהשלווה של המקום, מהנופים ומהאנשים. מאוד אוהבים לטייל, ומנסים לעשות זאת כמה שיותר. בישראל, שם השארנו את בני המשפחה, אנו מנסים לבקר כל שנה וחצי לערך.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Australian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה
פוגשים קנגורו בטבע

אלו החוויות, התובנות והמחשבות של יוליה על היריון, לידה וגידול ילדים באוסטרליה.

על מדוע לידה באוסטרליה יכולה להיות מוגדרת חלומית

את ליה, בתי הבכורה, ילדתי כאמור בישראל, אך את ליאם, ילדתי באוסטרליה, כחודשיים אחרי הגעתי לסידני.

באוסטרליה ניתן לבחור האם ללדת במרכז לידה פרטי, בבית חולים פרטי או בבית חולים ציבורי. ההבדל המהותי בין הלידה בבית חולים פרטי לציבורי הוא העובדה כי בפרטי היולדת יולדת בעזרתו של רופא המעקב שלה ולא בעזרת מיילדת ובציבורי האישה יולדת בעזרת המיילדת ולא בעזרת רופא מיילד.

את הלידה באוסטרליה של ליאם, אני יכולה לתאר במילה אחת: חלומית. בחרתי ללדת אותו בלידת מים בבית חולים ציבורי קרוב לביתי בו הכל היה בחינם, כולל החדר עם הג'קוזי ללידת מים. האחיות התייחסו ללידה בצורה הכי טבעית שיש: לא חיברו אותי למוניטור ולו לרגע אחד, כשהגעתי ללדת המיילדת שאלה אותי האם לבדוק לי פתיחה, (הסכמתי, כמובן), את דופק העובר מדדו עם  סטטוסקופ אלקטרוני והמיילדת אף לא הציעה בכלל ללדת עם אפידורל.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Australian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה
לידה באוסטרליה: לידת המים של ליאם בבי"ח ציבורי באוסטרליה

באופן כללי, מאוד מעודדים קשר אם-תינוק באוסטרליה, והגישה הטבעית ללידה המשיכה גם אחר הלידה עצמה. לא לקחו את התינוק אחרי הלידה (רק לשנייה בלבד כדי לבדוק אם הוא נושם), מדדו ושקלו אותו רק שעה אחרי הלידה, לא שטפו אותו ולא רחצו אותו (אלא להפך, הרופאים ממליצים להשאיר את הרך הנולד עם כל הג'יפה ליום-יומיים אחרי הלידה, כי מאמינים שכל ההפרשות המרוחות על ראשו טובות למערכת החיסונית של הילד) ולבסוף לא מרחו את הטבור של התינוק באלכוהול (ואכן, הטבור של ליאם נשר הרבה יותר מהר מזה של ליה כשכן מרחתי לה).

מאחר והלידה הייתה תקינה לחלוטין, הציעו לי להשתחרר מבית החולים יממה בלבד אחרי הלידה, והסכמתי. ומי שמשתחררת 24 שעות אחרי הלידה לביתה מקבלת בונוס – מיילדת שמגיעה כל בוקר עד הבית במשך שבוע שלם! את הבדיקות שעושים בטיפת חלב, היא עשתה אצלנו בסלון.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Australian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה
לידה באוסטרליה: שקילה נוספת של ליאם בבית בעת ביקור האחות המיילדת
www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Australian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה
לידה באוסטרלה: ביקור בית של אחות מיילדת 2

אגב, באוסטרליה כל חברי המשפחה מטופלים אצל רופא משפחה אחד, ובמידת הצורך, הוא שולח עם הפנייה לרופא מומחה, ורופא ילדים נחשב לרופא מומחה… גם רופא נשים נחשב לרופא מומחה, ויש להצטייד בהפנייה כדי לבקר אותו.

ואחרי הלידה….

ממשלת אוסטרליה נותנת ליולדות מענק של 5000$ לקניית ציוד וטיפול ברך הנולד ובעלי היה זכאי לשבועיים חופש לאחר הלידה ללוות ולעזור לי בתקופה הראשונה.

ליאם, היה זכאי באופן מיידי לקבל אזרחות אוסטרלית ואת תעודת הלידה שלו, שלחו לנו בדוא"ל. בתעודת הלידה מבקשים לציין את המקצועות של ההורים, והמידע מופיע ליד השמות של ההורים. יש אפשרות לבחור תעודה ממשלתית רגילה, או לשלם אקסטרה ולבחור באחד העיצובים היותר מיוחדים שהם מציעים. אנחנו בחרנו בתעודה הרגילה…

באופן אישי, חופשת הלידה שלי עם ליאם נמשכה עד שהיה בן שלוש אך בגדול, האימהות האוסטרליות לוקחות חופשת לידה לתקופה של שנה בערך (לא בתשלום) ונשארות בבית עם הילד. לאמהות צעירות יש המון אפשרויות  בשעות הבוקר ומגוון ההפעלות הוא מדהים. אמא בחופשת לידה לא תשאר לבד ולא תשתעמם בוודאות: פליי גרופס, מפגשי אמהות שטיפת החלב מארגנת לנשים שילדו בסמוך וגרות באותו האזור, סדנאות חינמיות מטעם טיפת חלב בנושא תזונה, התפתחות התינוק והנקה, הפעלות חינמיות בספריות הציבוריות, חוגים לתינוקות ואפילו שיעורי שחייה.

באוסטרליה מעודדים הנקה וחדרי ההנקה בקניונים האוסטרליים מושלמים! מדובר על חדר נפרד, עם מיקרוגל, משטחי החתלה, פינת משחקים לאחים הגדולים. כורסאות נוחות להנקה. תענוג! (PSL – ואולי גם אתן זוכרות שבדרום קוריאה חדרי ההנקה היו מושלמים גם כן. הנה הסיפור שלי בנושא ההנקה בדרום קוריאה)

על תחבורה ציבורית ובטיחות

באוסטרליה, ילדים עד גיל חמש נוסעים באוטובוס בחינם. באוטובוס יש שני מקומות מוגדרים להורים עם עגלות, זהו מקום מיוחד ובטיחותי. כשאין הורה עם עגלה, כל אחד יכול לשבת במקום זה, ואם הורה נכנס עם עגלה, כולם חייבים לפנות את הפינה המיוחדת הזו (מדובר על מעמד מרופד, והמקום מיועד גם לאנשים בכיסא גלגלים). במידה והמקום המוגדר כבר תפוס בעגלה אחרת,  הורים עם עגלה שרוצים לעלות לאוטובוס יאלצו לחכות לאוטובוס הבא מכיון שהנהג לא יעלה אותם.

ברחובות, בכל צומת ורמזור יש רמפה מיוחדת לירידה נוחה מהמדרכה לכביש ובקניונים יש מקומות חנייה מיוחדים להורים עם עגלות. מקומות החנייה יותר רחבים, וקרובים יותר לכניסה.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Australian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה
גם זו דרך להתנייד באוסטרליה 🙂 ליה לוקחת חלק בפסטיבל הצעצועים

בכלל, נושא הבטיחות מאוד חשוב באוסטרליה והחוקים מאוד נוקשים. כמובן מחייבים כסא לרכב לכל ילד אבל מעבר לכך ילד עד גיל שנתיים חייב לשבת עם פנים כנגד הנסיעה! אני יודעת שאלו ההמלצות הכלליות גם בעולם אבל באוסטרליה אכן אוכפים אותם! בנוסף, מומלץ למרוח את הילדים מידי יום בקרם הגנה מאחר והחור באוזון שהתמקם לו מעל אוסטרליה גורם לקרינה מוגברת של קרני  UVB. בגני ילדים הגננות מורחות את הילדים, ובבתי ספר האחריות של הילדים למרוח את עצמם. בבית ספר ובגן חובה גם לחבוש כובע בחוץ, ובמידה והילד שוכח את הכובע בבית, אוסרים עליו לשחק בשמש.

על מדוע מקובל לראות ילדים בשעות הבוקר גם בימי לימודים

באוסטרליה, מקובל מאוד לפגוש אימהות, בשעות הבוקר,  עם ילדים בני ארבע וחמש. ילדים שעוד לא התחילו ללכת לבתי ספר או לגנים. בישראל אין כמעט ילדים בגיל הזה מחוץ למסגרת חינוכית בשעות הבוקר (חברה שלי שגרה באוסטרליה וטסה עם משפחתה לישראל, כדי לבקר את ההורים, טיילה בשעות הבוקר עם הילד שלה, אז בן שלוש, בקניון, והשומר שאל את הילד אם הוא חולה, ולכן לא בגן..), אך באוסטרליה זה מובן מעליו.

את ליה שלחתי לגן, מיד עם הגעתנו לאוסטרליה כשהייתה בת 3, ליומיים בשבוע ואז בגיל 4 לשלושה ימים בשבוע. באוסטרליה הרבה אמהות עובדות בחצי משרה, מה שאומר רק כמה ימים בשבוע (לפעמים רק יומיים, ולפעמים שלושה-ארבעה ימים). קיימות הרבה משרות חלקיות כאלו והתפקיד מחולק בין כמה עובדים/עובדות. לכן, גם לגנים ניתן לרשום לכמה ימים בשבוע בלבד וההורים משלמים רק על הימים בהם הילד רשום. עד היום, ליאם הולך לגן פעמיים בשבוע.

על ההבדלים בין בתי ספר ציבוריים לפרטיים

בגיל חמש וחצי , ליה התחילה בית ספר וליאם יתחיל בית ספר בשנה הבאה, כשיהיה כמעט בן שש. באוסטרליה, טווח הגילים להתחלת בית ספר נע מגיל ארבע וחצי ועד גיל שש וכתוצאה, לפעמים יש פערים של שנה ויותר בין ילדים באותה הכיתה. את ילדיי אני שולחת לבית ספר ציבורי אך ניתן, כמובן, לרשום את הילדים גם לבתי ספר פרטיים. אלו, לרוב, הם בעלי ניחוח דתי (יהודי או נוצרי).

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Austrelian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה

ברוב בתי הספר הלימודים מתחילים בשעה 9 בבוקר ונגמרים בשעה 15:00 ומתקיימים 5 ימים בשבוע (שני-שישי). מידי רבעון יש חופשה של שבועיים בבית הספר והחופש הגדול האוסטרלי נמשך בין חודש או חודשיים בין החודשים דצמבר לפברואר. אורך החופשה משתנה בהתאם לעובדה האם ילדך לומד בבית ספר ציבורי שם החופשה קצרה יותר לבין בית ספר פרטי שם החופשות ארוכות יותר. היום הראשון של שנת הלימודים משתנה בהתאם לבית ספר ובהתאם למדינה (State).

(PSL  – מפתיע לחשוב כי דווקא בבית ספר פרטי בו ההורים משלמים יותר, החופשות יותר ארוכות אבל זה היה המצב בדיוק גם בדרום קוריאה. חברתי פעם חישבה שבבית הספר הבינלאומי בו למדו ילדינו לומדים רק 180 ימים בשנה, ז"א חצי שנה בלבד. בנוסף לחופשת הקיץ שאורכה היה כחודשיים וחצי, נהנו מחופשת סתיו ואביב של 10 ימים כל אחד, חופשת כריסטמס של 3 שבועות ועל כל אלו, להוסיף ימי חג או ימים לאומיים שגם הם דרשו חופשה).

בכיתות הנמוכות, בבתי ספר הציבוריים, הכיתות יותר קטנות מאשר בבית ספר פרטי (מוזר, אני יודעת) ומספר הילדים בכיתה יהיה סביב 22 תלמידים.

על רמת הציפיות מההורים ומהאמהות בעיקר

רוח ההתנדבות הבית ספרית מאוד חשובה לאוסטרלים ומצפים מההורים לקחת חלק פעיל בבית הספר. במהלך השנה הראשונה, התנדבתי בבית ספר של בתי בכל שבוע והגעתי לכיתה כדי לעזור בקבוצות לימוד, לקרוא ספר, לשחק משחקי חשבון או קריאה וכו'. בנוסף, פעם בחודש התנדבתי בקאנטין, שזה כמו קיסוק בתוך בית ספר שם ניתן לקנות ארוחות חמות אותן מביאים לילדים לכיתה בזמן ארוחת הצהריים. את הארוחה ניתן להזמין באינטרנט או לשלם עליה במקום לפני תחילת הלימודים. בקאנטין ניתן למצוא גם שתייה קלה (לא מוגזת), ממתקים וחטיפים (עלי להודות שאני לא משתגעת על האופציה  הזו…).

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Austrelian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה
לאנץ' בוקס טיפוסי למי שבוחר לא לקנות בקאנטין

לצערי, אחוז ההשמנה באוסטרליה הוא הגבוה בעולם, ואף יותר מזה של ארה"ב. אמנם, קיימת מודעות רבה לספורט, אך פחות לתזונה בריאה. בכל מקום רואים רשתות של אוכל מהיר (ויש כמה וכמה רשתות כאלה). בנוסף, בכל אירוע בבית ספר, בחוגים וכו', נוהגים לחלק לילדים ממתקים או חטיפים. בימי הולדת שולחן הממתקים קורס מ"כל טוב מתוק" ואחד ממאכלים הרשמיים של אוסטרליה בימי הולדת זה FAIRY BREAD  או בתרגום חופשי "לחם פייות" שזה למעשה פרוסת לחם עם חמאה וסוכריות צבעוניות לקישוט עוגות, וזה לא מוגש בתור קינוח….

Fairy Bread. התמונה וההסבר לקוחים מתוך וויקפדיה.
על מגרשי המשחקים ופעילות ספורטיבית

מזג האוויר בסידני מאפשר שעות רבות של משחק מחוץ לבית ומגרשי המשחקים מלאים באמהות עם ילדים בשעות הבוקר ואחר הצהריים.  תופעה מעניינת ושכיחה למדי היא העובדה כי במגרשי המשחקים ניתן לפגוש ספיידרמנים, פייות, נסיכות בלרינות ופיראטים. הילדים האוסטרלים אוהבים להתחפש, ועושים זאת כל הזמן! חצאיות טוטו הן גם פריט לבוש מאוד פופולארי, ובקניון פוגשים ילדות קטנות וחמודות בחצאיות טוטו צבעוניות.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Austrelian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה

בנוסף, האוסטרלים שמים דגש רב על פעילות ספורטיבית ובמיוחד על שיעורי שחייה, וכמעט ואין ילד שלא לומד שחייה במהלך ילדותו. ליה שלי התחילה עם שיעורי שחייה מאוחר יחסית, בגיל חמש, וליאם בגיל 3. ליה כבר יודעת לשחות, אך ליאם עדיין לומד.  בבתי ספר מקיימים תחרויות שחייה שנקראים swimming carnival, וזה אירוע חשוב בכל בית ספר.

על עונות השנה ומזג האוויר

העובדה כי אוסטרליה נמצאת בחצי השני של כדור הארץ, גורמת לכך שעונות השנה הפוכות. שיא הקיץ הוא בחודשים ינואר-פברואר בעוד שהחורף הוא ביולי-אוגוסט. גם לאחר 5 שנים, עדיין מוזר לי לחגוג את ימי ההולדת בעונות הפוכות. נולדתי במאי, באביב, ועכשיו זה סוף הסתיו. ליה נולדה בישראל ביוני, בשיא החום, ובאוסטרליה אנחנו חוגגים לה בחורף, כשקר מאוד. בנוסף, כשמדברים עם חברים או משפחה בישראל, ואומרים משפט כמו "אנחנו מגיעים בקיץ", זה תמיד מבלבל, קיץ שלנו או שלכם, ותמיד חייבים להוסיך את החודש אחרי קביעה כזו.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Australian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה
תוכים אוסטרליים

וכמו בישראל, הקיץ האוסטרלי יכול להיות חם במיוחד והחורף איננו ארוך במיוחד. ובדומה לישראל, הבתים לא ערוכים במיוחד לקור. בכלל, האוסטרלים לא מתרגשים במיוחד מהקור, אבל בכלל לא! לא נוהגים להלביש את הילדים בבגדים חמים מדי, אפילו בחורף, החלונות בבית תמיד פתוחים. וניתן לראות לא פעם, באמצע החורף, כשבחוץ 15 מעלות, בחופי סידני ילדים שוחים בים, בזמן שהאימהות שלהן משגיחות עליהם על החוף, עטופות בצעיף ונעולות במגפיים.

על תרבות הברביקיו וסופ"ש

מרבית האוסטרלים מתגוררים בבית צמודי קרקע ובחצר האחורית שלהם יש עצי פרי מטורפים וכמובן הברביקיו. האוסטרלים מאוד אוהבים את הברביקיו, ובכל בית יש אחד כזה. האוסטרלים הם קרניבורים אמיתיים וכמעט כל סופ"ש מקובל לעשות ברביקיו בחצר האחורית ולהגיש לילדים נקניקיה בלחמנייה ולהכין שיפודי פירות ים.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Australian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה
פסטיבל ימי הביניים

הסופ"ש מוקדש למפגשים עם חברים (ברביקיו כמובן!)  לטיולים, קמפינג ולחוף הים. ישנם גם הרבה פסטיבלים מהממים כגון פסטיבל האביב, פסטיבל האור (ויויד סידני), פסטיבלי אוכל למיניהם, פסטיבלים לקראת קריסמס, פסטיבלים של עדות שונות (הודי, סיני,איטלקי, הכל יש!) וניתן ללמוד הרבה על עדות ותרבויות שונות מכמות הפסטיבלים שמתקיימים כל שנה בסידני. בנוסף, אנחנו מאוד אוהבים לטייל ויצא לנו, מאז שנחתנו לפני 5 שנים, לטייל בכל סופ"ש, ועדיין נשאר לגלות ולגלות, אני מניחה שלא ראינו אפילו 70% ממה שניתן באיזור שלנו.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Austrelian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה
טיול להרים הכחולים
על השפה האוסטרלית

אני מאוד אוהבת את השפה "האוסטרלית" ואת המבטא המקומי. האוסטרלים אוהבים לדבר בסלנג, ולקצר כל מילה. והם כמעט ולא מבטאים את האות .R אז אם נקח את הסלנג ונוריד ממנו את האות R, לוקח הרבה זמן להבין את כוונת הדובר. למשל, ברביקיו הופך בקיצור ל"ברבי", אבל אם נשמיט את הr באמצע קיבלנו "בבי". ועוד דוגמה, במידה והמילה נגמרה באות R, האוסטרלים משנים את הצליל לA.  וככה "סופר סנטר" הופך ל"סופה סנטה", ו-teacher הופך לטיצ'ה.

www.prettysimplelife.co.il | Motherhood around the world | Austrelian Mum | אמהות מסביב לעולם | אוסטרליה

הראיון עם יוליה יכול היה להמשך עוד ועוד אך צערי נאלצנו להגביל את אורכו. אבל אל דאגה, אם אתם רוצים להכיר את יוליה יותר לעומק וללמוד עוד על החיים של יוליה באוסטרליה, קפיצה קטנה אחת שלכם לבלוג שלה "אמא עם המצלמה" או  לעמוד הפייסבוק המצליח שלה תזרוק אתכן חזרה לחצי השני של כדור הארץ.

תודה רבה יוליה על ראיון מרתק ובינתיים שיהיה לכולנו G’day!


אל תפספסו ראיונות נוספים מרתקים במדור זה:

אמהות מסביב לעולם: הכירו את ליאת מיפן

אמהות מסביב לעולם: הכירו את כריסטינה מספרד

אמהות מסביב לעולם: הכירו את דונה מסקוטלנד

אמהות מסביב לעולם: הכירו את ג'ואנג מקוריאה


וכמובן את כל סיפורי קוריאה שלי בבלוג:

5 עובדות מפתיעות על היריון ולידה בקוריאה

5 עובדות מפתיעות על גידול ילדים בקוריאה

הדברים הקטנים שמקלים על הורים בקוריאה